ב- 5.6.2003 נפטר מאיר וילנר בגיל 84. מאיר וילנר היה במשך שנים רבות מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ואחר-כך גם של חד"ש, כיהן כ- 40 שנה בכנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש (עד 1990), והיה אחרון חותמי מגילת העצמאות שנותר בחיים.
מאיר וילנר נולד בוילנה ב- 1918. למד בגימנסיה העברית "תרבות". בנעוריו היה חבר בתנועת "השומר הצעיר". ב- 1938 הגיע לארץ ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב- 1940 הצטרף למפלגה הקומוניסטית בארץ, שהייתה אז במחתרת. הוא כיהן כחבר מועצת העם ומועצת המדינה הזמנית. שנים רבות היה חבר בהנהגת המפלגה. בשנים 1965-1990 כיהן כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנים 1990-1993 כיהן כיו"ר שלה.
מאיר וילנר, יחד עם חבריו בהנהגת המפלגה, היה מיוזמי וממייסדי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ב- 1977, וכיהן כיו"ר הראשון שלה.
מאיר וילנר היה במשך שנים עורך ראשי ומו"ל של עיתוני המפלגה וכן של ביטאוניה הרעיוניים בתקופות שונות. הוא כתב מאמרים רבים, וכן הוציא חוברות ופרסומים במגוון רחב ביותר של נושאים.
מאיר וילנר היה דמות מוכרת היטב בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית במשך שנים רבות. מאמרים רבים שכתב פורסמו במשך שנים בביטאונים ובעיתונים קומוניסטיים ושמאליים בכל רחבי העולם.
ב- 1945 השתתף מאיר וילנר בכנס הייסוד של הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי שהתקיים בלונדון. הוא השתתף בכנסים בינלאומיים ואזוריים של התנועה הקומוניסטית, וכן בוועידות של תנועות אחיות.
מאיר וילנר ראה את הישגו הגדול ביותר בכך שיחד עם חבריו לדרך הצליח, למרות המציאות המורכבת, לקיים גוף פוליטי ייחודי בו חיו ונאבקו בצוותא יהודים וערבים בשוויון ובאחווה, למען שלום צודק, שוויון זכויות לאוכלוסיה הערבית ולהגנת זכויות העובדים בארץ.
מאיר וילנר דגל בעקביות באידיאולוגיה הקומוניסטית המרקסיסטית-לנינית, והאמין כי על אף כל התהפוכות שעברו על העולם בשנים האחרונות, בסופו של דבר הסוציאליזם יהיה העתיד של האנושות. מאיר וילנר התמיד בהשקפותיו הרעיוניות והפוליטיות העקרוניות גם כשלא היו מקובלות על רבים וכאשר לא היה קל להשמיען. תמיד נאבק על העמדות שהיה משוכנע שהן נכונות ושהן מבטאות את האינטרסים האמיתיים של שני עמי הארץ, היהודים והערבים.
ב- 1956 חשף מאיר וילנר יחד עם חברו תופיק טובי את מעשה הטבח בכפר קאסם, כשהשלטונות עשו הכל כדי למנוע מהציבור בארץ ובעולם מלדעת על הזוועה שהתרחשה. עם פרוץ המלחמה ב- 1956 הייתה זו המפלגה הקומוניסטית, לרבות מאיר וילנר כחלק מהנהגתה וכנציגה בכנסת, שעמדה נגד המלחמה למרות כל האיומים וההסתה נגדה.
ב- 15.10.1967 נדקר ונפצע מאיר וילנר בעת ניסיון התנקשות בחייו שביצע חבר תנועת החירות. בתקופה זו התנהלה בארץ נגדו הסתה אישית וכן הסתה נגד מק"י באופן ובממדים שקשה להעלותם על הדעת היום. כל זאת בעוון המדיניות של התנגדות למלחמת יוני 67', התנגדות לכיבוש והתביעה לשים לו קץ, התביעה להכיר בזכות העם הערבי הפלסטיני למדינה עצמאית בצדה של מדינת ישראל.
ב- 1976 היה למאיר וילנר חלק חשוב ביותר, ביחד עם המנהיג המנוח תופיק זיאד, בקבלת ההחלטה ההיסטורית על קיום השביתה הכללית ב- 30 במארס באותה שנה, שהובילה ליום האדמה הראשון ושהייתה לציון דרך חשוב ביותר במאבקה של האוכלוסיה הערבית בישראל נגד הפקעת הקרקעות ולמען שוויון זכויות.
ב- 8 ביוני 1982 הגיש מאיר וילנר בכנסת בשם סיעת חד"ש את הצעת האי-אמון ההיסטורית נגד ממשלת בגין-שרון על שפתחה במלחמת לבנון ב- 6 ביוני. נציגי חד"ש היו היחידים בכנסת שהתנגדו למלחמה מתחילתה, ומק"י וחד"ש היו מהיוזמים המרכזיים של פעולות המחאה הראשוניות שהתקיימו ברחבי הארץ מייד עם פרוץ המלחמה.
מאיר וילנר המשיך להשתתף בפעולות מחאה נגד הכיבוש, נגד האפליה של האוכלוסיה הערבית, נגד הגזירות הכלכליות ונגד המלחמה עד ימיו האחרונים, כל עוד מצב בריאותו אפשר לו זאת.
בשלושת החודשים האחרונים של חייו שהה מאיר וילנר בבית חולים, עד לפטירתו ב- 5.6.2003.