ב-15.6.2013 התקיימה בנצרת, ביוזמת מק"י וחד"ש, אסיפה לציון 10 שנים למותו של החבר מאיר וילנר. להלן את דבריו של מיכה וילנר באסיפה זו.
בראשית הדברים אני רוצה להודות בשם המשפחה לכל אלה שפעלו לארגון האירוע המכובד הזה לציון 10 שנים למותו של מאיר וילנר, לכל הדוברים ולכל אלה שכיבדו את האירוע בנוכחותם, וכן גם לרבים אחרים שהתקשרו ושבירכו על קיום האירוע ואשר מסיבות שונות לא התאפשר להם להגיע לכאן הערב.
להיות בבית של מאיר וילנר זה היה לחיות חיים שמתחילתם אתה לומד להיות מעורב. בית שבו כל סבל אנושי – בין אם נגרם כתוצאה מהתעללות בבני עם כבוש, מניצול של אדם בידי אדם, של בעלי הון את פועליהם, או מפגיעה במיעוטים שונים, בארץ ובכל מקום – הוא סבל שצריך לראות אותו, לחוש אותו ולהגיב עליו, ושאסור להישאר אדיש נוכח קיומו. לכן, אין זה מקרה שעוד כילדים השתתפנו, דורון ואני, בהפגנות ובפעולות מחאה רבות אחרות.
אחת מהן, שהיא מהאירועים הפוליטיים הראשונים שאני זוכר שיצאתי אליו עם מאיר, התקיימה בשנת 1966. הייתה זו הפגנה רבת משתתפים של המוני מובטלים מול עיריית ת"א. הייתה זו הפגנה סוערת שבמהלכה היו התנגשויות עם המשטרה, שבהן נפצעו מפגינים, ורבים נלקחו למעצר. להפגנה זו יצאנו שנינו לבד, ובמקום פגשנו חברים נוספים. באותה שנה עוד היה מצב שמאיר יכול היה להרשות לעצמו ללכת, ואפילו לאירוע כזה, לבדו, או כמו במקרה זה רק עם ילד קטן לצדו – מצב שמשנה אחר כך, מיוני 67, ועד 10-11 שנים לפחות מאוחר יותר, היה שונה לחלוטין. לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו באוקטובר 1967, שבמהלכו הוא נדקר ונפצע, השתנו הדברים לחלוטין. תמיד צריך היה לדאוג לליווי ולהיות ערניים כדי שלא יחזור מקרה דומה נוסף.
אך בכל התנאים מאיר המשיך להשתתף בפעולות מחאה, להנהיג ולהוביל מהלכים פוליטיים במאבקים לזכויות העובדים, לשוויון לאוכלוסיה הערבית, נגד הכיבוש ולמען שלום צודק.
דיברו על מאיר כאדם צנוע, וגם אני ראיתי אותו כך תמיד. אבל באיזה מובן? במובן של הכבוד לכל אדם, לכל חבר מפלגה או חזית, לאוהד, לחבר מהשורה כמנהיג. אדם הכי פשוט שנתקל בו ברחוב ושאל שאלות, בדרך כלל בנושאים פוליטיים שונים, היה זוכה ממנו להקשבה סבלנית. אחר-כך הוא היה משיב בכבוד ובסבלנות וגם בדיבורו התייחס לאדם הפשוט ביותר כאישיות רמת המעלה ביותר.
יחד עם זה הוא העריך את אותם התחומים שבהם הוא יכול היה לתרום, את אותם התפקידים שיכול היה למלא, ובדברים עקרוניים הוא אכן עמד על דעתו. הוא ניסה להסביר ולשכנע, ובדרך כלל הצליח. ובמקרים אחרים, אם לא שוכנע מדיעה אחרת, כפי שקרה לא פעם, והיה משוכנע שהוא צודק, הוא לא נרתע מלהיות במיעוט ולא היה מוכן לשנות את עמדותיו רק כדי להתאים את עצמו לרוב זה או אחר.
הוזכר פה, שבשנותיו האחרונות זכה מאיר להערכה על עמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, בעניין המאבק לשלום צודק, המאבק המשותף היהודי-ערבי. זה החל בתקופה מוקדמת יותר, ונקודת המפנה העיקרית הייתה כמובן ב-1993, אחרי הסכם אוסלו, כשיצחק רבין לחץ את ידו של יאסר ערפאת. עד אז גם רבין וגם פרס (כמו יתר כל ראשי הממשלה לדורותיהם) אמרו שלעולם לא ידברו עם ערפאת ושלעולם לא ייפגשו עם נציגות כלשהי של אש"ף, כיוון שזה רק "ארגון טרור". ועד אז, כאשר מאיר וילנר או נציגים אחרים של מק"י וחד"ש ובכנסת רק היו מזכירים את המילה אש"ף – הייתה פורצת במקרים רבים מהומה שלמה. מאז 1993 ראיתי שוב ושוב כיצד אנשים רבים היו ניגשים למאיר ברחוב ואומרים לו: כשאתה אמרת במשך שנים שצריך להיפגש עם אש"ף תקפו אותך, והנה עכשיו ההנהגה של המדינה נפגשת עם אש"ף והגיעה למסקנה שאין דרך אחרת. ותמונה דומה חזרה בימים האחרונים לחייו של מאיר, כאשר כבר היה בבית החולים. הוא עוד זכה לקרוא בעיתון ולשמוע את דבריו של אריאל שרון, מי שכיהן אז כראש הממשלה, על ההכרח בהקמת מדינה פלסטינית, על כך שאי-אפשר להמשיך את הכיבוש ללא קץ, ועל כך שלא ניתן יהיה לפתור את הבעיות הכלכליות בלי לסיים את הכיבוש. כמובן שמאיר ידע שאצל שרון יש פערים עצומים בין הדיבורים לבין המעשים, אבל עצם האמירה יש לה כוח כשלעצמה. וכך, אנשים, גם בבית חולים, ניגשו למאיר ואמרו לו: הנה שרון אומר היום את מה שאתה טענת במשך שנים, אנחנו זוכרים איך הוא וחבריו צעקו עליך בשעתו בכנסת כאשר אתה אמרת את אותם הדברים.
המאבקים הפוליטיים – המאבק לשלום, לשוויון, לצדק חברתי, לעולם אחר, לסוציאליזם, לעתיד טוב יותר לאנושות – היוו את הדבר המרכזי שמאיר הקדיש לו את חייו. אבל למאיר, כמו לכל אדם, היו גם תחביבים שונים ומגוונים והוא בהחלט היה גם איש משפחה, ולא רק של משפחתו הקרובה ביותר. משפחת המוצא שלו בוילנה הושמדה כמעט כולה בשואה, אבל עם המעטים שנותרו ממשפחתו, וכן עם בני המשפחה של רעייתו איטה, שנפטרה כ-10 שנים לפניו, הוא היה בקשר הדוק במשך כל השנים. וגם מבחינה זו, הוא היה רחוק מאוד מהתדמית ומכל מיני סטריאוטיפים שניסו לצייר עליו.
כמובן שמאיר כאב את התהפוכות שהתרחשו בעולם בשנים 1989-1991; את נפילת המשטרים הסוציאליסטיים בברה"מ ובמזרח אירופה; ואת הטרגדיה האנושית האיומה שליוותה ומלווה את עמי הארצות האלו, שמתבטאת לגבי רבים באבדן ממש של חייהם, ולגבי מיליונים אחרים בהרעה ניכרת של תנאי חייהם והידרדרות לעוני משווע, לניוון, לפשיעה ולמלחמות אזרחים. מאיר כאב את המצב, אבל לא נשבר. הוא מעולם לא איבד את שיקול הדעת ואת היכולת להתבונן, לנתח ולהתמודד מתוך ראייה כוללת עם ההתפתחויות המסעירות שהתרחשו. בניגוד לפרסומים מסוימים, הוא לא הצביע על התנהגותו של מנהיג זה או אחר כהסבר בלעדי או מרכזי אפילו להתמוטטות המשטר הסוציאליסטי בברה"מ, ומי שמעוניין יכול לקרוא על כך בהרחבה רבה בחומר של ועידות מק"י שהתקיימו באותן שנים, שלמאיר היה חלק מרכזי בהכנתו.
זה כמובן נושא שהדיון עליו יימשך שנים רבות. אבל מאיר בהחלט לא ראה במה שקרה סיבה להישבר, לנטוש את העקרונות הקומוניסטיים ואת האידיאולוגיה המארקסיסטית-לנינית, או להפסיק את המאבק למען צדק חברתי, שוויון וסוציאליזם.
עוד בחייו זכה מאיר לראות כי ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית לא נעצרה עם התמוטטות המשטרים הסוציאליסטיים, והוא שמח לראות את ההתאוששות המסוימת של מפלגות קומוניסטיות גם בארצות הסוציאליסטיות לשעבר וגם בהרבה ארצות אחרות, שחלקן זוכות לתמיכתם של מיליוני אנשים. כל זה, כמובן, מבלי שהיו לו כל אשליות שתמיכה זו תוליך לכך שבעתיד הקרוב ביותר יתרחשו מהפכים מכריעים ושיוקמו מחדש משטרים סוציאליסטיים.
ובאשר לדברים שכתב מאיר וילנר. חלק מעבודתו היה בעיתונות המפלגתית, כמו"ל, כעורך וככותב של מאמרים רבים במשך עשרות שנים. כמו-כן הוא הוציא חוברות וקבצי הרצאות ונאומים על נושאים ספציפיים בתקופות שונות. בשנים האחרונות הוא המשיך לכתוב על ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בארץ ומאבקיה ועל פרקים שונים בתולדות המאבקים לשלום ולשוויון בארץ. הוא לא הצליח לעשות את עבודתו בקצב הדרוש. היו לכך סיבות שונות, וכמובן שבשנים האחרונות המצב הבריאותי נתן את אותותיו והגביל את יכולת עבודתו יותר ויותר. אבל גם היו קשיים אחרים לסוגיהם שהוא עמד בהם, שלא המקום להיכנס אליהם במסגרת אסיפת אזכרה זו.
בעניין הפרסומים אני מציין בביקורת עצמית, כי עד כה לא הצלחתי לפרסם מספיק מהחומרים שכתב מאיר, בין כאלה שפורסמו כבר בעבר ובין כאלה שלא פורסמו עד כה. יצאו פרסומים מעטים והועלו לרשת האינטרנט מספר מאמרים ונאומים חשובים שנשא. אלה אפשרו לרבים, ובעיקר לאנשים צעירים, להתוודע לפרקים החשובים האלה בהיסטוריה של מאיר, ובעצם בהיסטוריה של התנועה הקומוניסטית בארץ וגם של חד"ש מאז הקמתה. אך אין די בכך, ואני רואה לעצמי כאתגר לפעול בייתר שאת בעניין בעתיד הקרוב, ביחד עם חברים וידידים שהביעו את רצונם לסייע בתחום זה.
בסיום אני מבקש להודות שוב לכל אלה שפעלו לציון זכרו של בן המשפחה והחבר מאיר וילנר, ואני מקווה שנעשה כמיטב יכולתנו ובשיתוף פעולה מירבי כדי לפעול להמשך ולהגברת המאבק למען אותם הרעיונות ואותן המטרות שלהם הוא הקדיש את חייו.