אני באמת לא מתיימרת לתאר כאן את אישיותו של מאיר. הכרתי אותו כמנהיג מאמצע שנות ה- 50 של המאה הקודמת ויותר מקרוב מאז 1965, לאחר הפילוג במפלגה בתוקף עבודתי ב"זו-הדרך" שהוא היה עורכו ולאחר מכן המו"ל. ככל אדם מאיר בוודאי לא היה חד-ממדי. בעיני הוא היה מנהיג שנשא על כתפיו הצרות אחריות כבדה בנחישות ובהתמדה, מה שקוראים היום אדם נוקשה.
חוקרת "מכובדת" מהאוניברסיטה, שמתמחה בחקר התנועה הקומוניסטית בארץ, הגדירה אותו ברשימה בעיתון הארץ כעסקן אפור, מה שמלמד שהבורות היא חסרת גבולות.
מאיר שאני הכרתי לא היה אדם אפור. נכון, הוא היה איש צנום, לא בולט בחיצוניותו, אבל עם הרבה כוח פנימי, צנוע ועדין נפש – תכונות נדירות אצל פוליטיקאים. הוא פעל ללא שום אינטרס אישי, ללא אהדה ציבורית, מוקע שנים רבות כעוכר ישראל, כבוגד. אבל האיש הזה פעל מתוך אמונה פנימית עמוקה, שכל מה שהוא ומפלגתו עושים זה למען האנשים בארץ הזאת יהודים וערבים.
בשנים שבהן ישבתי בישיבות של מרכז המפלגה תהיתי לא אחת איך הוא יסכם את הדיון הקשה בלי לגרום לפיצוץ, והוא תמיד הצליח בכך. מעל לכל השיקולים עמדה לנגד עיניו האחדות היהודית-ערבית.
למאיר לא היו שום גינונים של מנהיג. מבחינתי תקופה ארוכה הוא היה המנהיג היחיד שהייתי יכולה להיכנס ולדבר אתו בכל עניין שהוא ללא ייראה מסוימת.
על מאיר יכולתי ללמוד לא פחות מהחברה המסורה שדאגה לחברים במרכז המפלגה לשתיה. היא הייתה מספרת לי תמיד בהתפעלות שמאיר דורש תמיד בשלומה ובשלום משפחתה, ושלא כמו חברים רבים לרוב שאינם טורחים לחכות לתשובה – הוא מגלה עניין אמיתי כאילו היא הייתה חלק ממשפחתו. היא ציינה שגם כשהייתה מציעה לו תה נוסף ביום עמוס וארוך, הוא היה משיב לה "תודה, אין צורך, אל תטרחי בשבילי".
אני חושבת שדווקא חביבותו הטבעית, הליכותיו הפשוטות, מגעו הבלתי אמצעי עם חברים מהשורה, קשי עורפו האידיאולוגי-פוליטי ויכולתו לפשר בין דעות שונות מבלי לפגוע באיש – כל אלה הם שהקנו לו יוקרה, הערכה ואהבה בקרב יהודים וערבים כאחד, וגם אני ביניהם.