איך הגעתי לשם מאיר וילנר?

הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית בארץ בשנת 1940, בתקופה שבה המפלגה פעלה במחתרת, בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ. לצורך זה בחרתי בשם מחתרתי – מאיר וילנר. וילנר על שם העיר שבה נולדתי וחייתי את ילדותי – וילנה, בירת ליטא, שהייתה כבושה בין שתי מלחמות העולם על-ידי פולין ומסופחת אליה. את השם מאיר בחרתי על שם אחד הדודים שלי, שזה היה שמו. הוא עבד בבית חרושת לייצור מכשירי רדיו בוילנה, ובחרתי בשמו כיוון שהיה הפרולטר של המשפחה. שמי האמיתי היה בר קובנר.

איחוד יהודי-ערבי

שנה נוספת – חשובה מאוד בדרכי הפוליטית ומהמאושרות בחיי – הייתה שנת 1948. בחודש אוקטובר בשנה זו התקיימה ועידת האיחוד מחדש (לאחר 5 שנים) של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ. באופן רשמי הגדרנו זאת כ"איחוד בין המפלגה הקומוניסטית הישראלית והליגה לשחרור לאומי במסגרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית." קשה לתאר את רגשות השמחה העמוקים ששררו בוועידה ההיסטורית.

וחזרה לנושא הרשימה…

בוילנה, עיר הולדתי, למדתי בגימנסיה (תיכון) ששפת ההוראה בה הייתה עברית. בתיכון זה ניתן, כמובן, חינוך ציוני, ותלמידיו הצטרפו לכל תנועות הנוער הציוניות. אני הצטרפתי בגיל 14 לתנועת "השומר הצעיר". הייתה זו תנועת הנוער של "השמאל הציוני". האידיאולוגיה של תנועה זו הוגדרה "ציונית-סוציאליסטית". בעירנו ובעיירות שבסביבתה  התנועה הייתה גדולה וחזקה מאוד. כמעט כל חבריה היו תיכוניסטים. בוילנה, מתוך כ- 500 חברי התנועה היו רק שני נערים עובדים. אחד מהם, הירש גליק, התפרסם מאוד בתקופה מאוחרת יותר, בתקופת הכיבוש הנאצי של העיר, כשחיבר את השיר שהפך להמנונם של כל הפרטיזנים היהודים ולוחמי הגטאות. (השיר, שנפתח במילים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה",  חובר ביידיש, ותורגם והושר אחר-כך שנים רבות גם בעברית). 

הנהגת התנועה בעיר ובמחוז (שבו היו 23 סניפים), הייתה מורכבת ממזכירות בת 3 חברים. שלושתנו – אבא קובנר, אסתר נוביק (וילנסקה) ואני, בר קובנר – למדנו באותה הכיתה בגימנסיה העברית. אבא קובנר ואני היינו בני דודים.

הירש גליק (בארץ קוראים לו צבי, שזה התרגום לעברית של המילה הירש) עבד בחנות, שהעסיקה אותו 14 שעות ביממה בעבודות קשות ובשליחויות. הוא פנה אלינו, שלושת חברי ההנהגה, וביקש שנפעל כדי שיעבוד 8 שעות ביום, או לפחות פחות שעות משעבד. אני הסכמתי לפעול לעזרתו, וגם אסתר הסכימה. אולם אבא קובנר טען כי "בגלות אין תנאים למאבק מעמדי או איגוד מקצועי של הפועל היהודי". נוסף על כך הוא טען כי מאחר שבעוד מספר שנים חניכי התנועה יוצאים למה שנקרא "הכשרה", כלומר להתרגל לעבודה גופנית, כדי שעם עלייתם לארץ יוכלו לעבוד בה בעבודות חקלאיות ובעבודות פיזיות אחרות, אין צורך לנהל כעת מאבקים מהסוג זה. וזאת כיוון שבארץ, הוסיף אבא קובנר, "המצב הרי אחר לגמרי…".

למרות שהיינו רוב של שניים מול אחד, הסכמנו שנפנה בעניין זה להנהגה המרכזית של התנועה בווארשה, בירת פולין, וכך עשינו. כעבור שבועיים קיבלנו תשובה. התשובה הייתה שאסתר ואני איננו צודקים, ושעמדתו של אבא קובנר היא העמדה הנכונה. תשובה זו הכזיבה אותנו מאוד. משהו התחיל להתערער אצלנו בנוגע לתנועה שהיינו חברים בה. אנו שאלנו את עצמנו: אם אנו רואים את עצמנו כתנועה סוציאליסטית, כיצד אנו יכולים לסרב לסייע אפילו לחבר שלנו בעניין פועלי אלמנטרי כזה?

התוצאה של פרשיה זו הייתה שהירש גליק, הנער העובד, שכבר אז כתב שירים שפורסמו בעיתון של התנועה, עזב את השומר הצעיר, ויחד אתו עזב גם הנער העובד השני. בזמן שהם היו בתנועה אסתר ואני היינו המחנכים של שניהם. הם היו כבני 15, ואנו היינו בגיל 17 בסך הכל. ל"פרידה" כתב הירש שיר מרגש על שמים קודרים שמאפילים את האור.

אירוע מרכזי באירופה ובעולם באותן שנים, שהייתה לו השפעה רבה גם על המצב בפולין, היה עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. לאחר עליית היטלר לשלטון גברה האנטישמיות בפולין. המדיניות האנטי-קומוניסטית והרדיפות נגד הקומוניסטים הוחרפו. המפלגה הקומוניסטית הייתה אסורה, והוקם מחנה ריכוז מיוחד לקומוניסטים – קרטוס ברזה.

אני רוצה לציין שההשפעה הגרמנית בפולין  הייתה חזקה גם לפני עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. אחד הביטויים לכך היה שהשפה הזרה הראשונה בבתי הספר בפולין הייתה כל הזמן גרמנית. בהשפעת ההתפתחויות בגרמניה הנאצית החלו בריונים לאומנים ואנטישמים לתקוף את היהודים, ובמיוחד בשכונה שלנו, שבה גרו רוב היהודים, שהיוו כ- 40% מתושבי העיר.

באחד הערבים הגיעו אלינו, אל המועדון (קראו למועדון שלנו קן) של השומר הצעיר שלושה סטודנטים פולנים, כנציגות של ארגון סטודנטים פולנים באוניברסיטה. ארגון זה היה בעל עמדות שמאליות. הסטודנטים הציעו לנו עזרה של ארגונם בהגנה על השכונה היהודית. אני ואסתר שמחנו על כך שסטודנטים פולנים היו מוכנים לעמוד יחד אתנו מול ההתקפות האנטישמיות. אך אבא קובנר הביע התנגדות לקבלת העזרה. היות ושלושתנו היינו תלמידי הגימנסיה העברית, וידענו לדבר עברית, אמר לנו אבא קובנר בעברית (כדי שהסטודנטים הפולנים לא יבינו): אל נענה להם עכשיו, נתייעץ עם ההנהגה המרכזית בווארשה. וזה מה שעשינו.

מווארשה קיבלנו שוב תשובה שאבא קובנר צודק. הנימוק הפעם היה כדלקמן: הארגון שאליו השתייכו הסטודנטים היה אמנם ארגון חוקי באוניברסיטה, אך ייתכן שהם חשודים אצל השלטונות כארגון קומוניסטי, והמפלגה הקומוניסטית אסורה בפולין. לכן הקשר אתו עלול לסכן את תנועת השומר הצעיר ולהזיק לה. אסתר ואני נדהמנו לשמוע את התשובה הזאת. שוב שאלנו את עצמנו: כיצד יכולה תנועה שמגדירה את עצמה גם סוציאליסטית, לסרב לקבל עזרה להגן על יהודים מפני פורעים אנטישמים? כיצד אפשר לסרב לשתף פעולה עם סטודנטים פולנים הומניים, שיזמו הגשת עזרה והם חברי ארגון חוקי באוניברסיטה? שוב עלו במוחנו ספקות גוברים על דרכה של התנועה בה היינו חברים.

לאחר התלבטויות הגענו למסקנה, כי אם אלו הן העמדות של תנועת השומר הצעיר, אז קיים ניגוד גדול בין ציונות לבין סוציאליזם. שנינו החלטנו לעזוב את התנועה על בסיס רעיוני, וזאת מבלי שהיה לנו כל קשר ובוודאי לא כל השפעה מצד קומוניסטים מוילנה.

באחת השבתות הופענו כרגיל במיפקד השבועי של התנועה, שהתקיים בכיכר הגדולה שמאחורי מועדון התנועה, ושבו השתתפו מאות חברים. התייצבנו כרגיל מול השורות של חברי התנועה, יחד עם אבא קובנר. פניתי אל הנאספים בשם שנינו, ומסרתי את ההודעה הבאה: "אסתר ואני עוזבים את התנועה מסיבות אידיאולוגיות". במקום השתררה תדהמה כללית. הלא אלה שעמדו מולנו היו עד לעזיבתנו חניכים שלנו. לא הוספנו מילה. פנינו לאחור ועזבנו את הכיכר. היה ברור לנו שדרכה של תנועה זו אינה דרכנו, אך עדיין לא היה ברור לנו עד הסוף מה היא הדרך הנכונה.

באותה העת טרם מלאו לנו 18 שנה. אנו החלטנו להקדיש זמן ניכר ללימוד  הספרות הסוציאליסטית. באותה התקופה ספרים סוציאליסטיים היו אסורים בפולין. בו בזמן בלטו בחלונות הראווה של חנויות הספרים ספריו של טרוצקי נגד ברה"מ. למרות זאת, הצלחנו למצוא בספריות ספרים רבים על רעיונות הסוציאליזם. במשך שנתיים רצופות קראנו את היצירות העיקריות של מארקס, אנגלס ולנין. כמו-כן קראנו ספרים שחיברו פלכנוב, רוזה לוקסמבורג, בוכרין, קאוטסקי ואחרים. קראנו ורשמנו רשימות מפורטות. היה זה אחרי שסיימנו את בית הספר התיכון. אנו הרגשנו שלא נוכל להמשיך את חיינו מבלי לחקור עד הסוף מה הן ההשקפות הנכונות, המדעיות. זאת הייתה האוניברסיטה המארקסיסטית  האישית שלנו. למדנו ממש יומם ולילה.

כאשר "סיימנו" את "האוניברסיטה העצמית שלנו", בשנת 1938, היה ברור לנו שאנו מזדהים עם הרעיונות הסוציאליסטיים, הקומוניסטיים.

*

חשבנו מה לעשות הלאה בחיים. ייתכן שאילו היו פונים אלינו אז מהמפלגה הקומוניסטית המקומית שבמחתרת, ומשפיעים עלינו להצטרף למפלגה – כל מהלך חיינו היה אחר. אך לא נוצר כל קשר בינינו לבין המפלגה הקומוניסטית.

החלטנו להמשיך ללמוד באוניברסיטה. באותו זמן כבר היו הגבלות רשמיות על סטודנטים יהודים. ראשית היה מה שקראו "נומרוס קלאוזוס", כלומר מכסה מוגבלת לסטודנטים יהודים. המכסה הייתה 10%. נוסף על כך הסטודנטים היהודים היו חייבים לשבת בנפרד באחד הצדדים באולמי ההרצאות.

הורי הציעו לי לנסוע ללמוד באוניברסיטה בארה"ב. היו לנו שם קרובי משפחה. הם היו מבין היהודים הרבים ברוסיה הצארית שעזבו את ארצם, שבה היו מופלים לרעה ונתונים לפוגרומים. האפשרות השניה הייתה לנסוע וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. היות ואת השפה העברית ידענו כבר על בוריה, והיות שהיה איזה רצון תת-הכרתי אולי לראות מה נעשה באמת בפלסטין (א"י) – החלטתי לנסוע לירושלים ללימודים אוניברסיטאיים, וכך עשינו שנינו.

בתחילה נסענו לנמל קונסטנצה ברומניה, ומשם המשכנו באוניה לחיפה. בדרך עצרה האוניה למשך שש שעות בנמל אלכסנדריה שבמצרים. מכל נוסעי האוניה הייתי היחיד שביקש לרדת מהאוניה ולסייר בעיר. היה לי מעניין לראות לראשונה בחיי עיר ערבית.

הגעתי במונית למרכז אלכסנדריה. בעיר עמדו כרכרות עם סוסים, שהיו חלק מהתחבורה הציבורית. ניגשתי אליהם וביקשתי מאחד העגלונים, במילים המועטות שידעתי  בשפה האנגלית (וגם הוא ידע רק מעט אנגלית), שיראה לי את המקומות ההיסטוריים המעניינים בעיר במשך ארבע שעות. שנינו הבנו אחד את השני. הוא היה חביב ואדיב מאוד. כך נסעתי בכרכרה עם הפסקות להסתכלות ולקניית מזכרות. העיר אלכסנדריה הרשימה אותי מאוד בביקורי החטוף. הרשמים מביקור זה היו כנראה התחלת ההבנה, שמה שסיפרו לנו בוילנה על הערבים (בהתאם לתעמולה הציונית) לא היה אובייקטיבי ולא תאם את המציאות.

*

ממצרים הגענו לנמל חיפה. לאסתר הייתה שם קרובת משפחה, ואנו באנו אל ביתה. בעלה, שלא ידענו עליו קודם, חבש כיפה על ראשו. לאחר שהסתדרנו קצת, ישבנו לארוחת ערב. וכאן האיש החל לדבר בקול רם וללוות את דיבורו בתנועות ידיים נמרצות כדי להסביר לנו דברים על הארץ. בהתלהבות ובשמחה הוא סיפר, בין השאר, כי לפני ימים אחדים פוצץ האצ"ל פצצות בשוק הערבי בחיפה, וכי ערבים רבים מאוד נהרגו ונפצעו כתוצאה מכך.

כאן הפסקנו לאכול. רצינו לצאת מהבית הזה. אך לאן? אמרנו שאנו עייפים. בתירוצים שונים הסברנו שעלינו להגיע עוד הלילה לתל-אביב, כדי שמוקדם בבוקר נוכל לנסוע לירושלים. כך הגענו באוטובוס בלילה לתל-אביב. את המזוודות שלנו הפקדנו בשמירת חפצים, ויצאנו לטייל בעיר. ברחוב אלנבי ראינו בכניסות של שתי חנויות שני אנשים, חסרי דיור, ישנים כאשר הם מכורבלים בבגדיהם המרופטים.

אנו נזכרנו במה ששמענו בפולין: "שם, בארץ ישראל, הכל יהיה אחרת…". לאחר שטיילנו ברחובות העיר התיישבנו על ספסל ברחוב רוטשילד, ושם חיכינו עד אור הבוקר. [סמוך מאוד למקום שבו יחתום מאיר וילנר כעבור 10 שנים על מגילת העצמאות…- הערת מערכת האתר (צבע)]. למחרת הצלחנו להשיג מקום להתגורר בו לזמן קצר, ולאחר שלושה ימים יצאנו מתל-אביב והגענו לירושלים.

בירושלים נרשמנו לאוניברסיטה והתחלנו בלימודים. שנינו היינו תלמידים מצטיינים, וכבר מהשנה השניה שחררו אותנו באופן מלא משכר לימוד (וכך במשך כל יתר שנות לימודנו). בנוסף לכך נתנו לנו שתי סטופנדיות (מלגות).

*

 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה. אנו החלטנו לחזור מייד למשפחתנו בוילנה. התחלנו לעשות סידורים לשובנו, אבל עד שהדברים יכלו להסתדר כבר לא היה לאן לחזור. במצב שנוצר אמרנו לעצמנו: היות ומבחינת השקפתנו אנו קומוניסטים, עלינו להצטרף למפלגה הקומוניסטית בארץ, שהייתה במחתרת.

בקיץ 1940 הייתה לנו הזכות להצטרף למפלגה הקומוניסטית.

*

הפעם הראשונה שהשתתפנו בתא מפלגתי הייתה אירוע מיוחד בחיינו. בתא בן 5 חברים חילק המזכיר (היה זה החבר צבי בריישטיין) כרוזים לחברים להפצה בלילה. לנו הוא לא חילק. אנו נעלבנו מאוד, אך שתקנו. חשבנו שאולי אין עדיין אמון מלא בנו. אך בישיבה השניה שאלנו: מדוע אין משתפים אותנו בפעולה הזאת? התשובה הייתה: לא חשבתי שאתם כבר מוכנים לכך, תשתתפו הלילה, אדרבא. ביצענו משימה זו בהרגשה שאנו עושים משהו חשוב מאוד.

הרבה חברים, רוב החברים, הצטרפו למפלגות לגליות, כלומר למפלגות ציוניות, שכולן התנגדו למפלגה הקומוניסטית ושיתפו פעולה עם כוחות הביטחון הבריטיים, ששלטו בארץ. הייתה זו הדרך למניעת מאסרים ככל שניתן. הייתה זו דרך להגנה עצמית מפני מאסרים ועינויים, שהיו אז מנת חלקם של הקומוניסטים.

אני ואסתר לא הצטרפנו למפלגה אחרת. יש לזכור שאת הקומוניסטים רדפו לא רק השלטונות הקולוניאליים הבריטים, אלא גם הנהגת ההסתדרות (שהייתה אחד ממוסדות השלטון המרכזיים של היישוב היהודי בארץ באותה התקופה – הערת מערכת האתר…). מ- 1921 הקומוניסטים הוצאו מההסתדרות, ולמעשה מי שהיה חשוד בקומוניזם לא יכול היה להתקבל כחבר בהסתדרות, אשר שיתפה פעולה עם השלטון הבריטי לא רק בפעולות נגד הערבים, אלא גם ברדיפת הקומוניסטים.

אני נאסרתי פעם אחת. היה זה כאשר הובלתי חבילת כרוזים באוטובוס מתל-אביב לירושלים, לסניף שלי. קצין במשטרה הבריטית (יהודי ששמו היה לגובסקי) שאל אותי: מה יש בחבילה שלך? אמרתי: דברים שלי…כשהגענו לירושלים הקצין פתח את החבילה, ראה את הכרוזים, עצר אותי והושיב אותי בכלא. זה קרה ב- 1942, כבר לאחר המיתקפה של הנאצים על ברית המועצות. כעבור שבוע ימים שוחררתי מהמעצר.

באותה תקופה נוצר מצב פוליטי חדש. בגלל ההתפתחויות במלחמת העולם, השלטון הבריטי הפסיק בפועל לרדוף אותנו, למרות שרשמית המפלגה הקומוניסטית המשיכה להיות בלתי-חוקית עד 1945. אך הנהגת ההסתדרות וההגנה המשיכו לרדוף את הקומוניסטים.

סיכום

מה הם הלקחים שלמדתי מניסיוני בשנים הראשונות של חיי הפוליטיים כקומוניסט, ובעצם מכל פעילותי כקומוניסט. כאן אתייחס ללקח העיקרי, והוא: קיים קשר הדוק בין האידיאולוגיה והפוליטיקה.

טבעי הדבר שהיה לי עניין לעקוב במיוחד אחר המדיניות של "השומר הצעיר" בארץ, ונוכחתי לדעת כי העמדות של התנועה הזאת, שבהן נתקלתי בצעירותי – ואשר הביאו אותי להבנת הניגוד בין הציונות ובין הסוציאליזם – לא היו מקריות, אלא טבועות עמוק באידיאולוגיה של כל התנועה הציונית, כולל השמאל הציוני.

נוכחתי בכך שוב ושוב במהלך השנים, כאשר כל המפלגות הציוניות תמכו בסיסמאות הלאומניות של "עבודה עברית", "תוצרת עברית", "כיבוש הקרקע" וכו'; ולאחר קיום מדינת ישראל ניהלו מדיניות של אפליה לאומית כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל, של תמיכה בכל המלחמות התוקפניות שהציתו ממשלות ישראל, הן של הימין והן של תנועת העבודה על כל חלקיה (ובכל מקרה לעולם לא התנגדו להן). כנ"ל באשר למדיניותן המעמדית במשך כל השנים. השורש של מדיניות זאת הוא אותו השורש שהוליך את הנהגת השומר הצעיר בוילנה להתנגדות לסיוע לפועל, ואפילו חבר התנועה, במאבקו נגד תנאי הניצול האכזריים שבהם עבד.

הבנתי מאז, ואני חושב כך גם היום: שהאידיאולוגיה של מעמדות ומפלגות היא הקובעת גם את הפוליטיקה שלהן. והדבר נכון כמובן לגבי כל המפלגות הציוניות, לפני הקמתה של מדינת ישראל ובמהלך כל שנות קיומה. וכן לגבינו הקומוניסטים, שהאידיאולוגיה שלנו הוליכה אותנו לקביעת עמדות פוליטיות אחרות, צודקות וריאליסטיות, לטובת בני שני העמים בארץ ולטובת ציבור העובדים בה, שהיום רבים מאוד מודים כי הן היו העמדות הנכונות.