החבר מאיר וילנר הלך לעולמו, אך לא השתנה. העולם מסביבו השתנה ואף התהפך מול עיניו. חברים רבים נטשו את הדרך, אך מאיר וילנר נשאר מאיר וילנר. הוא המשיך לתמוך בעקרונות ובערכים נשגבים. עקרונות בשבילו אינם חליפה שלובשים כדי להיראות יפים יותר או שמחליפים כאשר משתנה האופנה.
קומוניסט, אציל נפש. דרך חייו וחיי משפחתו שיקפו את עקרונותיו, שלא היסס להביע אותם או להגן עליהם באומץ רב, גם כשהדבר סיכן את שלומו האישי פעמים רבות.
בשנת 1967, לאחר הכיבוש, עקב הופעתו המפורסמת מעל במת הכנסת נגד הכיבוש וקריאתו לנסיגה ולשלום בקול אמיץ – היה קרבן לניסיון רצח בדקירת סכין של צעיר מוסת. הוא המשיך במאבק עיקש על אף שעמדותיו ועמדות מפלגתו הקומוניסטית אשר הנהיג עשרות שנים לא היו פופולריות ואף שנואות ומנודות על-ידי הרוב המכריע של החברה הישראלית היהודית. כך במאבקו לנסיגה מהשטחים הכבושים ולהשגת שלום המבוסס על העיקרון הפשוט של שתי מדינות לשני עמים, עיקרון שאחז בו בדבקות ובעקביות. הוא פעל בכל החזיתות בתוך מדינת ישראל ובשיחות עם מנהיגים באש"ף אתם נפגש יחד עם חבריו במסגרת פעילותו הפוליטית הבינלאומית, אף בתקופה שהדבר נחשב כמגע עם סוכן זר. הוא עשה זאת כדי לשכנע בדרך בה האמין להשגת הסדר ופשרה היסטורית ותקווה לעמי האזור, לשלום בו האמין, לדרך הנסמכת על האידיאולוגיה שבה דבק.
לו ולחבריו, ובמיוחד לתופיק זיאד המנוח, היה תפקיד דומיננטי בפרסום ההכרזה המשותפת בין המפלגה הקומוניסטית הישראלית ואש"ף, הקוראת לפתרון ולשלום המבוסס על נסיגה לגבולות יוני 67', ולכינון מדינה פלסטינית עצמאית בצידה של מדינת ישראל. פתרון אשר היווה עד לעבר הלא רחוק קול בודד הקורא במדבר, והפך לקונצנזוס הזוכה ללגיטימציה בינלאומית.
בשנת 1965, עם הפילוג במפלגה הקומוניסטית, בחר שוב בדרך הקשה והלא פופולרית בחברה היהודית. הוא נטש את הזרם במפלגה ש"חזר בתשובה" לחיק הלאומנות. הוא דבק בדרך המאבק היהודי-ערבי לשלום ולשוויון והנהיג את חלק המפלגה שנקרא בזמנו 'רק"ח'. כמובן וכידוע אותו חלק שחזר לזרם הלאומני הלך ונעלם, והזרם שאותו הנהיג מאיר וילנר הוא שחזר להיות המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
למאיר וילנר היה קשר מיוחד, לבבי וקרוב למנוח תופיק זיאד, ויחס מיוחד לנצרת ולמה שהעיר הזאת סמלה – מצודה וגב לכוחות הדמוקרטיים היהודיים והערביים וראש חץ במאבק בגזענות נגד מדיניות האפליה הלאומית ולמען צדק, שלום ושוויון. הקשר התחזק עם הקמת חזית נצרת הדמוקרטית וזכייתה בבחירות לראשות העירייה בשנת 1975, ובחירתו של ראש העיר הקומוניסט הראשון במזרח התיכון – תופיק זיאד. הקשר אף התרחב ובאופן ישיר עם השותפים למפלגה הקומוניסטית בחזית נצרת. ובאותם ימים הקשר האישי שלי אתו התחיל להתהדק. הכרתי לא רק את מאיר וילנר הפוליטיקאי אלא את האדם החביב האמיתי, הלבבי, המקשיב, החכם והשקט.
מאיר וילנר עמד לצדנו באופן חזק במשבר הקשה שעבר על העיר נצרת בחמש השנים האחרונות. הוא השתתף יחד אתנו בכל מחנות העבודה ההתנדבותיים במשך 15 שנים רצופות. הוא היה מסתובב בפרויקטים השונים, משוחח ונפגש עם מתנדבים מהארץ, מהשטחים הכבושים ומחו"ל, תוך ניצול האירוע לדיאלוג פוליטי פורה.
מאיר וילנר עמד במרכזן של התרחשויות פוליטיות רבות והשפיע על התהוותם של תהליכים. אי אפשר לדבר על מאיר וילנר מבלי לזכור את האומץ הרב בכניסתו יחד עם חברו תופיק טובי – שאנו מאחלים לו בריאות שלמה ואריכות ימים – בשנת 1956 לכפר קאסם לאחר הטבח הנורא, ערב פתיחת המלחמה, וחשיפת הטבח מול כל העולם על אף מאמצי השלטון להסתירו.
מאיר נאבק שנים רבות נגד הממשל הצבאי ונגד הפקעת האדמות.
אי-אפשר לדבר על מאיר וילנר מבלי לדבר על ההחלטה הנבונה של המפלגה על הקמת חזית נצרת הדמוקרטית וניצחונה בבחירות המוניציפליות ב- 1975 בהנהגתו של תופיק זיאד המנוח. העיר רבת החשיבות שממשיכה עד היום לזכות בהנהגת חזית נצרת, וכך תמשיך גם לאחר הבחירות המוניציפליות הקרובות. ומאוחר יותר ההחלטה המאוד נבונה על הקמת חד"ש שממשיכה עד היום בחזית של המאבק הפוליטי בין המפלגות במדינת ישראל.
אי-אפשר לדבר על מאיר וילנר מבלי לדבר על יום האדמה, בהחלטות שהתחילו בהנהגת המפלגה שהנהיג יחד עם חבריו תופיק זיאד, תופיק טובי, אמיל חביבי, אמיל תומא, סליבא ח'מיס ואחרים. יום האדמה אשר הפך להיסטוריה ולציון דרך במאבק הדמוקרטי נגד מדיניות האפליה הלאומית ולמען שלום ושוויון.
מאיר וילנר רודף הצדק, שופע האמונה, לא נטש את הדרך והעקרונות, אף שחברים התרחקו והותירו צער וכאב בלב.
הוא לא נטש את המאבק על העקרונות והדרך על אף גילו ומצבו הבריאותי והמשיך להופיע בהפגנות ובמאבקים השונים.
בימי המצור הגדול על יאסר ערפאת במוקטעה לפני יותר משנה הוא השתתף בהפגנה גדולה מול שגרירות ארצות הברית בתל-אביב בעת ביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי פאוול, התעמת עם שוטרים ולא נרתע אף שהוכה על-ידי פרשי המשטרה שהפילוהו על האדמה. הוא קם על רגליו בראש מורם והמשיך בהפגנה – מראה שלא אשכח לעולם. מנהיג בלתי נשכח שזכה לכבוד גדול בין מכריו וחבריו לדרך ולמאבק ואף בין מתנגדיו ויריביו הרבים. צחוק הגורל הוא שלאחר שהלך לעולמו קמים רבים מיריביו ומעלים על נס את אישיותו, את דרכו ואת עמדותיו.
לכבד את זכרו ומורשתו המפוארת משמעות אחת – להמשיך וללכת בדרכו ולהחזיק בתקווה, בגחלת עד שממנה יצאו הלהבות שיביאו עתיד טוב יותר, צודק יותר ואנושי יותר. יהי זכרו ברוך.