מלחמת סיני וטבח כפר קאסם

המאמר הנ"ל נכתב על-ידי מאיר וילנר באוקטובר 1996, כשמלאו 42 שנה לטבח כפר קאסם, והוא פורסם לראשונה בגיליון 4/96 של הביטאון "ערכים" (הביטאון הרעיוני של מק"י, שנסגר בסוף שנת 1996).

הקדמה למאמר

למעלה מ- 40 שנה חלפו מאז הטבח הנורא, שבוצע על-ידי כוחות צבא ומשמר הגבול ב-  29.10.56 בפאתי כפר קאסם, ושבמהלכו נרצחו 49 אזרחים חפים מפשע, לרבות נשים וילדים. מלחמת סיני ("מבצע קדש") פרצה באותו יום שבו בוצע הטבח. היום כבר ידוע על אירועים אלה הרבה יותר משהיה בעבר, אך רבים מאד עדיין לא שמעו כלל עליהם, ואם שמעו הם יודעים רק פרטים חלקיים, ובוודאי שאינם מבינים את הקשר בין שני אירועים אלה ואת חומרת הפשעים שבוצעו בשעתו.

במלאות 40 שנה למלחמת סיני נכתבו מספר מאמרים בעיתונות, ונערכו מספר סימפוזיונים,ששפכו אור במידת מה על המהלכים של הכנת המלחמה ועל מטרותיה. עם זאת לא הוזכר מה הייתה עמדתן של המפלגות הפוליטיות השונות בארץ לאירועים באותה התקופה – לפני המלחמה, במהלכה ובתקופה של לפני הנסיגה מסיני ובמהלך הנסיגה. בחינה של נושא זה חשובה להבנת שורש עמדתן של מפלגות הממסד הציוני השליט בארץ, על כל גווניהן, מצד אחד, ושל עמדתה הייחודית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית מצד שני, אשר הייתה המפלגה היחידה שהתנגדה למלחמה ולכיבוש, ולא רק במלחמה זו.

מאיר וילנר ותופיק טובי היו הראשונים שהגיעו לכפר קאסם לאחר הטבח, גילו את האמת על מה שנעשה והפיצו את הדבר בארץ ובעולם. תופיק טובי פירסם ספר בשפה הערבית על הטבח, שהוצא בהוצאת מק"י. ביום השנה ה- 40 לטבח קיימה המועצה המקומית של כפר קאסם עצרת המונית לציון האירוע, וכן הכינה סרט תיעודי על הטבח. במסגרת האירוע בכפר קאסם הוענקה אזרחות כבוד לחברים תופיק טובי ומאיר וילנר, וכן ללטיף דורי ולאורי אבנרי על חלקם בגילוי האמת על הטבח.

בעצרת זו ובאירועים הנוספים חזרה ועלתה הדרישה כי מדינת ישראל תכיר באחריותה לטבח, כי האירוע יילמד במסגרת תכנית הלימודים בבתי הספר, כדי שכל נער ונערה בישראל ידעו על מה שקרה, וכדי שלקחי האירוע ימנעו שמעשי טבח מסוג זה יישנו.

להלן מאמרו של מאיר וילנר, המתייחס בחלקו הראשון למלחמת סיני, ובחלקו השני לטבח כפר קאסם.

מלחמת סיני – גורמים ולקחים

כדרכו של הממסד השליט בישראל, הוסתרה האמת על הסיבות האמיתיות למלחמה ב-1956 בזמן שפרצה ושנים רבות אחר-כך. ממשלת ישראל דאז, בראשות דוד בן-גוריון, לא סיפרה לעמה כי חתמה על הסכם עם ממשלות צרפת ובריטניה בדבר ארגון מלחמה משותפת נגד מצרים כתגובה להלאמת (חברת) תעלת סואץ, שהייתה אז בבעלות צרפתית-בריטית, כאחד השיורים של התקופה הקולוניאלית, שבה שלטו מעצמות זרות על מדינות האזור.

על-פי ההסכם, תפקידה של ממשלת ישראל היה לתקוף את מצרים ראשונה. הוסכם שלאחר מכן צבאות צרפת ובריטניה יתקיפו את מצרים באמתלא של הפרדת כוחות בין שני הצדדים הלוחמים – מצרים וישראל. ישראל אכן תקפה ראשונה, ואחר-כך הצטרפו ללחימה שתי המעצמות והן כבשו את תעלת סואץ.

כעבור 40 שנה, פורסם לראשונה המסמך של ההסכם, שכותרתו "פרוטוקול", שנחתם ב- 24.10.1956 בסוור (צרפת). בישראל פורסם המסמך לראשונה בעיתון "הארץ" ב- 1.10.1996, לאחר מאבק של העיתון עם הצנזורה. במאמר על "תולדות" המסמך, שפורסם באותו יום ב"הארץ", כתב יוסי מילמן כי "סיפור הקנוניה היה ידוע, אך ההסכם עצמו מעולם לא הוצג ברבים." ממשלת בריטניה שרפה את המסמך. ממשלת צרפת הודיעה, כי המסמך הלך לאיבוד. ולכן העותק היחידי נשאר בישראל.

 כיצד התרקמה הקנוניה של ארגון המלחמה?

ב-21.10.56 נחת מטוס צרפתי בישראל, שעליו עלו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון,

הרמטכ"ל,רב-אלוף משה דיין, מנכ"ל משרד הבטחון, שמעון פרס, ואחרים. הם הובאו לרובע סוור שליד פריז. בשיחות שנמשכו שלושה ימים השתתף ראש ממשלת צרפת גי-מולה, ושרי החוץ וההגנה של צרפת. את בריטניה ייצג שר החוץ סלווין לויד, ומזכירו האישי של ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן.

שלושה ימים נמשכו הדיונים, וכאמור ב- 24.10 נחתמה הקנוניה.

אין זאת הקנוניה החשאית הראשונה של ממשלות ישראל. היו כאלו לפני 1956 ולאחריה. רבות מהן עדיין לא נחשפו. עד כמה ניסו לרמות את דעת הקהל מראים גם הצדדים הנוספים של הקנוניה. בהתאם להסכם, פתח צה"ל ב- 29.10 בהתקפה על כוחות מצריים בסיני. כפי שהוסכם מראש, ממשלות צרפת ובריטניה פירסמו אולטימטום שבו קראו לשני הצדדים להפסיק מייד את הקרבות ולסגת למרחק 16 ק"מ מהתעלה. כצפוי, סירבה מצרים להיענות לקריאה. ישראל נענתה, אך בגלל הסירוב המצרי, כפי שעולה מהסכם סוור, המשיכה בקרבות. צרפת מצדה, כפי שהתחייבה, שיגרה לישראל טייסות קרב וספינות להגנת חופיה ושמיה. הסיוע הצרפתי הצבאי לא היה הגנתי בלבד. טייסים צרפתיים, שטסו במטוסים צרפתיים שהוסוו בצבעי חיל האוויר הישראלי, הפציצו יחד עם טייסים ישראלים מטרות במצרים.

בהמשך ליחסים המיוחדים שנרקמו עם ממשלתה הסוציאליסטית של צרפת, הוקם על-ידי צרפת הכור הגרעיני בדימונה. ה"אולטימטום" שהגישו ממשלות צרפת ובריטניה לישראל ולמצרים היה הצגה. הכל היה מוסכם מראש עם ישראל בשיחות סוור. פורסמה חוברת מעין רשמית מטעם "מרכז ההסברה"/שרות הפרסומים" על מלחמת סיני, בה נאמר כי בשעה שצה"ל השלים את כיבושיו פעל כח משולב צרפתי-בריטי בגזרת תעלת סואץ. ומה היו מטרות הפעלת הכח הזה? על כך נאמר בפירוש: "השתלטות על התעלה המולאמת ומיגור משטרו של נאצר".

מטרת התוקפנות המשולשת הייתה, אפוא, לא רק להחזיר את השליטה הצרפתית-בריטית על תעלת סואץ, אלא מרחיקת לכת יותר: הפלת המשטר במצרים. ומה הייתה הסיבה לרצון להפיל את המשטר במצרים דאז? על כך נאמר בפירסום של מרכז ההסברה: "מבצע סיני נערך בתקופה בה הפך המזרח התיכון להיות אחת הזירות העיקריות של המלחמה הקרה בין מזרח למערב. את אותם הימים מציינת עליית משקלה של ברה"מ באיזור ודחיקת רגלן של אנגליה וצרפת."

*

בחוברת נמתחת ביקורת על ארה"ב, כיוון שהצטרפה לברה"מ בדרישה ששלושת הפולשים ייסוגו. עמדתה של ארה"ב נבעה מהתחרות הבין-אימפריאליסטית שלה עם צרפת ובריטניה על השפעה ושליטה במזה"ת, באיזור רווי נפט ובעל חשיבות אסטרטגית רבה ביותר. לעומת זאת, התייחסותה של ברה"מ לאירועים נבעה מעמדתה העקרונית נגד מלחמות קולוניאליות ונגד עצם השיטה הקולוניאלית של האימפריאליזם. ברה"מ תמכה בכל העמים במאבקם לשחרור לאומי ולעצמאות, ולהגנה בפני תוקפנות אימפריאליסטית.

המלחמה נגד מצרים בוצעה מבלי שצרפת ובריטניה שיתפו את ארה"ב. זאת בהבדל מהמלחמה התוקפנית שממשלת ישראל הציתה ב- 1967, שהייתה על דעת הממשל של ארה"ב ובתמיכתו הכל-צדדית. המטרה ב- 1967 הייתה: להפיל את המשטר במצרים ובדרך זו לנתקה מיחסי הידידות ושיתוף הפעולה עם ברה"מ הסוציאליסטית והפיכתה לבעלת ברית של ארה"ב. המדיניות הישראלית הזאת של שרות למעצמות אימפריאליסטיות נגד ברה"מ והארצות הסוציאליסטיות האחרות ונגד כל תנועות השחרור הלאומי והחברתי בכל העולם – הייתה ונותרה הבסיס האידיאולוגי והפוליטי של כל ממשלות ישראל. מדיניות זו התבססה לא רק על השאיפה להיעזר במעצמות המערב כדי להרחיב את גבולות ישראל, ובמיוחד כדי לחסל עד כמה שניתן את הזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, אלא לא פחות מזה על בסיס האיבה לברה"מ, לסוציאליזם.

צרפת ובריטניה יזמו את המלחמה נגד מצרים, כפי שמודה גם משרד ההסברה, מתוך הערכה (שהתבררה כמוטעית) ש"ברה"מ תימנע מהתערבות חזקה בנעשה במזה"ת" בגלל הבעיות שעלו עקב פרסום דו"ח הוועידה ה- 20 של מקב"מ ובגלל האירועים שהתרחשו בהונגריה באותה התקופה.

מלחמת סיני 1956 הסתיימה בכישלון מוחלט של שלושת השותפים לתוקפנות. ממשלת ישראל הוכיחה בקנוניה עם צרפת ובריטניה, שאין לה כל מעצורים בנסיונות לממש את שאיפתה לסיפוח טריטוריות ערביות וכי היא מוכנה לשרת את המטרות הנקלות ביותר של המעצמות האימפריאליסטיות והקולוניאליות, ולשמש לא פעם אפילו חוד חנית במאבק נגד הארצות הסוציאליסטיות ונגד התנועות לשחרור לאומי וחברתי.

אין זה מקרה שטבח כפר קאסם בוצע באותו יום שבו הציתה ישראל את המלחמה נגד מצרים. זה היה טבח מתוכנן וקשור לפתיחת המלחמה.

ב-29 באוקטובר החלה, כאמור, ממשלת בן-גוריון, בהתאם להסכם שחתמה עם צרפת ובריטניה, לבצע את חלקה בקנוניה ופתחה במלחמה רבתי נגד מצרים. הגבול בין ישראל למצרים היה באותו זמן יחסית שקט, בהבדל מהמצב ששרר בגבול ישראל-ירדן.

תוך שבוע ימים כבשה ישראל את סיני ואת רצועת עזה, שהייתה לאחר מלחמת    1948-1949 תחת שלטון מצרי. השטח הכבוש היה קרוב ל- 60,000 קמ"ר, פי כמה משטחה של מדינת ישראל. ב-7 בנובמבר קיימה הכנסת לראשונה דיון על המלחמה נגד מצרים.

ראש הממשלה, בן-גוריון, אמר: "זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו, ואחד המבצעים המופלאים ביותר בתולדות העמים".

בן-גוריון לא הסתפק בהתרברבות זאת, בהתעלמו מההסכם עם צרפת ובריטניה ומהגיבוי הצבאי שהן נתנו לישראל. הוא אמר עוד:

א. הסכם שביתת הנשק עם מצרים – מת ונקבר ולא יקום לתחייה…

ב.יחד עם ההסכם נפחה נשמתם של קווי שביתת הנשק בינינו לבין מצרים.

הבטחון בהצלחת התוקפנות הצרפתית-בריטית-ישראלית נגד מצרים היה כל כך חזק, עד שממשלת בן-גוריון, בהבל פה, העזה "לקבור" את הסכם שביתת הנשק ואת הקווים הטריטוריאליים של ההסכם עם מצרים , שנחתמו ב- 1949.

ממשלת בן-גוריון דאז הייתה ממשלת קואליציה עם מפלגות נוספות, וביניהן אחדות-העבודה ומפ"ם. הראשונה הייתה מעין מפלגת ביניים בין מפא"י לבין מפ"ם.

הדיון בכנסת, שהחל אחרי נאומו של ראש הממשלה, הצביע על דמותה של המפה הפוליטית בישראל באותו הזמן, ולמעשה לא רק באותו הזמן.

ראשון הנואמים היה ראש המפלגה הימנית הקיצונית "חרות", מנחם בגין, שאמר בין הייתר:

"מה רווח הלב כששמענו את הודעת צבא ישראל על רצועת עזה המשוחררת, שטח המולדת שנקרע מעליה, חזר לחיקה… אבל אם עזה הייתה עיר אבות שנקרעה מעל המולדת, ירושלים מה היא, חברון מה היא, בית לחם מה היא? לא עוד ייאמר בישראל בבואנו לדרוש שחרור של אדמת אבותינו: 'תוקפנות', 'התפשטות'."

מנהיג מפלגת "הציונים הכלליים", מפלגת הבורגנות הגדולה, פנחס ברנשטיין, אמר בדיון:

"יש לקבוע בסיפוק רב ששטחים חשובים שיום-יום יצא מהם איום לבטחוננו הוחזרו למולדת".

מנהיג סיעת "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל", יצחק מאיר לוין, אמר:

"אפילו עיוורים הרגישו, אם לא הבינו, את נפלאות השם, ראינו איך הכביד השם את לב נאצר שהסתבך עם הצרפתים באלג'יר לרעתו, שהסתבך עם הבריטים בסואץ…אילולא זאת כלום היה קורה מה שקרה?"

גם נציג "המפלגה הפרוגרסיבית", ח"כ אידוב כהן, תמך ב"מבצע סיני".

נאומו של מנהיג מפ"ם, מאיר יערי, בדיון הוא מסמך קלאסי המאפיין את השמאל הציוני,שמפ"ם (מקודם "השומר הצעיר") מבטאת אותו:

"אנו רשאים להתברך בראש וראשונה בזה שעם שחרור רצועת עזה (ההדגשה שלי – מ.ו.) הוצאנו קוץ ממאיר שנתקע בצלעות מדינת ישראל. משהוצאנו אותו, מקווה אני, כי פרט לסיעה אחת בבית הזה (הכוונה לסיעת המפלגה הקומוניסטית – מ.ו.) לא תימצא סיעה, אשר תייעץ לנו שנחזיר לעצמנו את הקוץ הממאיר במו ידינו…".

עם זאת, מנהיג מפ"ם לא שכח לדבר גם על אחוות עמים, גם כאשר הוא תמך ב"שחרור" רצועת עזה וסיפוחה לישראל. למרות שמפ"ם הייתה בקואליציה הממשלתית, הוא העז לומר בנאומו:

"לפי מיטב הבנתנו, אנו לא כרתנו שום ברית עם צרפת ובריטניה. להם יש בסכסוך המזוין הזה עם מצרים מטרות משלהם…".

המפלגה הקומוניסטית הישראלית הייתה המפלגה היחידה שנאבקה בכל כוחה בכנסת ומחוצה לה נגד המלחמה שפתחה בה ישראל, בהתאם להסכם עם צרפת ובריטניה.

נגד מפלגתנו הקומוניסטית התנהלה הסתה פרועה ביותר. קראו לנו "בוגדים", "סוכני מעצמה זרה" ועוד כינויים דומים.

בהצעת הסיכום של סיעתנו בכנסת נאמר:

"בעוון ההתקפה הצבאית על מצרים; בעוון השרות לקולוניאליזם המשעבד הצרפתי והבריטי; בעוון הרחקת השלום עם עמי ערב – משאת נפשו של עם ישראל כולו; בעוון השנאת ישראל בקהל עמי אסיה ואפריקה; בעוון בידוד ישראל בקרב אומות העולם; בעוון סיכון בטחונה ועתידה של ישראל – מביעה הכנסת אי-אמון בממשלת המלחמה בראשותו של בן-גוריון".

מול הצעת הסיכום של סיעת מק"י הובאה ההצעה הבאה:

"בשם כל סיעות הכנסת, זולת מק"י, ואלו הן: סיעות הקואליציה (מפא"י, אחדות העבודה- פועלי ציון, מפ"ם, הפועל המזרחי והמזרחי והמפלגה הפרוגרסיבית) והסיעות של תנועת החרות, הציונים הכלליים, אגודת ישראל, הסיעה הדמוקרטית של ערביי ישראל, הקידמה והעבודה, החקלאות והפיתוח (אלו שלוש הסיעות הערביות שהיו בחסות מפא"י – מ.ו.) מקבלת הכנסת את הודעת ראש הממשלה."

בעד הצעת מק"י הצביעו רק חברי סיעת מק"י, וכל הייתר הצביעו נגדה. בעד ההצעה המשותפת של כל יתר הסיעות – הצביעו כל חברי הכנסת, פרט לחברי סיעת מק"י, שהצביעו נגד. לא היו נמנעים.

כך הצביעו כל הסיעות בכנסת (פרט למק"י), כולל הסיעות הערביות – שהיו סיעות בובות של מפא"י – בעד המלחמה נגד מצרים וסיפוח רצועת עזה.

*

ב-6 בנובמבר נערך מסדר צבאי חגיגי בשארם-א-שייח', שעם הכיבוש של סיני כינו אותו בשם "מפרץ שלמה". בן-גוריון שלח מברק שהוקרא בפני החיילים, בו הכריז מרוב השתלהבות, לא פחות ולא יותר, כי השטחים שכבשה ישראל – סיני ורצועת עזה – "שבו להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".

המלחמה המשולשת של צרפת-בריטניה-ישראל נגד מצרים עוררה זעם עצום בעולם כולו. הדברים הגיעו עד לידי כך שבהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם ב- 7.11 (באותו יום שבו התקיים הדיון בכנסת) על הצעת ההחלטה, הדורשת מהפולשים להוציא לאלתר את צבאותיהם מהשטחים שכבשו, רק ישראל, יחידה ובודדת, הצביעה נגד. שתי השותפות לקנוניה לא העזו כבר להצביע נגד ונמנעו.

ממשלת בן-גוריון החלה להרגיש את מפלתה הפוליטית. לאט לאט הסכימה לסגת מסיני,אך הציגה תנאים, שבלעדי מימושם – לא תיסוג. לאחר מכן הסכימה לסגת מסיני,אך הדגישה שוב ושוב כי מרצועת עזה לא תיסוג בשום פנים ואופן.

כך היה גם בדיון נוסף בכנסת ב- 23.1.57. בדיון הזה הופיע בשם מפ"ם מנהיג השמאל במפ"ם וחבר תנועת השלום יעקב ריפתין, שהציע גם הוא, בשם מפלגתו, לספח את רצועת עזה:

"ישראל אינה יכולה להסכים לכך שרצועת עזה תיהפך מחדש לבסיס לתוקפנות טרוריסטית על אזרחים שלווים. כידוע, הציעה מפלגתנו תכנית המבוססת על הכללתה של רצועת עזה במדינת ישראל, תוך שיקום הפליטים הערבים הנמצאים ברצועה בתוך מדינת ישראל".

שוב הייתה הסיעה הקומוניסטית בכנסת היחידה ששחתה נגד הזרם העכור של כל יתר הסיעות. היא דרשה לסגת מכל השטח שישראל כבשה, כולל רצועת עזה, ולחזור לקווי שביתת-הנשק. וכך אמנם נאלצה, בסופו של דבר, ממשלת בן-גוריון לעשות. אגב, מי שהצביע עד הסוף בממשלה נגד הנסיגה מרצועת עזה היו שתי סיעות בלבד – אחדות-העבודה (שהתנגדה אפילו לנסיגה מסיני) ומפ"ם. שתי מפלגות אלו אף ארגנו הפגנה נגד הנסיגה מרצועת עזה

הטבח בכפר קאסם

גם לפני הטבח בכפר קאסם וגם לאחריו בוצעו פשעים רבים נגד העם הערבי הפלסטיני ונגד האוכלוסיה הערבית הפלסטינית בישראל. עם זאת, הטבח בכפר קאסם היה מעשה זוועה מיוחד מסוגו, המעורר עד היום רגשי זעם חזקים ביותר.

ב- 29.10.56 טבחו בפאתי כפר קאסם קצינים וחיילים באנשים, נשים וילדים, שחזרו לתומם מעבודתם לביתם בכפר. "כוחות הבטחון" חיכו להם בכניסה לכפר, אמרו להם לרדת מהעגלות ומהרכבים, העמידו אותם ופשוט ירו בהם בדם קר. כך נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 14-17 ו-7 ילדים בגילאי 8-13.

היו אלה אזרחי ישראל, שנטבחו אך ורק משום שהיו ערבים פלסטינים. היה זה רצח מתוכנן על-ידי השלטון בישראל, והוא היה קשור עם פתיחת המלחמה נגד מצרים באותו יום.

בתקופה ההיא האוכלוסיה הערבית בישראל היתה נתונה תחת משטר של ממשל צבאי. ביישובים ערביים רבים קוים עוצר החל מהשעה 9 בערב. ערבים, אזרחי ישראל, לא יכלו לצאת ממקום יישובם בלי רשיון מטעם הממשל הצבאי.

 ב- 29 באוקטובר הקדימו לפתע את העוצר בכפר קאסם לשעה 5 אחה"צ. רובם הגדול של אלה מבני הכפר ששהו כבר בעבודה מחוץ לכפר, לא ידעו ולא יכלו לדעת זאת. ובכל  זאת, בתרוץ הפורמלי של הפרת העוצר הם נעצרו בכניסה לכפר ונורו למוות במקום.

 מבצעי הטבח

מפקד החטיבה, שדמי, היה האחראי לגיזרה בה היו מספר גדול של כפרים ערביים, לרבות כפר קאסם, שהיו נתונים דרך קבע תחת ממשל צבאי ועוצר לילה.

גדוד של משמר הגבול, בפיקודו של מלינקי, היה כפוף לחטיבה של שדמי. מלינקי העביר לחייליו את ההוראות שקיבל משדמי, ואמר בין הייתר: "עדיף כמה הרוגים תחילה מאשר להסתבך במעצרים". וכששאלו אותו: ומה עם נשים וילדים? הוא ענה: דינם כדין הגברים. ומה לעשות עם הפצועים, אם יהיו פצועים? מלינקי ענה: לא לטפל בהם. ומה יקרה עם אלה שאינם יודעים על העוצר? מלינקי אמר: "אללה ירחמו" (זכרונם לברכה).

מלינקי אמר במשפט כי שמע את המלים "אללה ירחמו" בתדריך שנתן המח"ט שדמי. למרות כל אלה שדמי לא הועמד כלל לדין על חלקו בטבח, והוא נשפט רק על "חריגה מסמכות", כיוון שלא הייתה לו סמכות להקדים את שעת העוצר. רשמית זו סמכות רק של קצין הממשל הצבאי. על העברה של "חריגה מסמכות" הוטל עליו קנס בסך 10 פרוטות…

במשפט של מלינקי ושותפיו לטבח הופיע שדמי רק כעד. בכל זאת קבע השופט הלוי (ראש חבר השופטים במשפט), כי "שורש הרע נעוץ בפקודותיו של מפקד החטיבה".

 מטרות הטבח

עיתוי הטבח לא היה מקרי. לקראת סוף חודש אוקטובר 1956 החלו כוחות גדולים של צה"ל לנוע דרומה כהכנה לכיבוש חצי האי סיני. כוח צנחנים בפיקודו של אריאל שרון הוצנח במעברי המיתלה "כביכול כדי ללכוד אנשי פדאיון. מדברים בכלל על מבצע נגד ירדן, כדי להרדים את המצרים…" ("מעריב", 17 באוקטובר 1966).

הטבח בכפר קאסם נועד איפה לשלוש מטרות. האחת ליצור רושם מוטעה כאילו עומדת להיפתח מלחמה נגד ירדן ולא נגד מצרים, והשניה, לנצל מצב זה כדי ליצור בהלה בקרב האוכלוסיה הערבית הישראלית, וקודם כל באיזור שבקרבת הגבול עם ירדן, מתוך "תקווה" שתחל לברוח (שלא התממשה לחלוטין). מטרה נוספת הייתה להבטיח שכאשר תפרוץ המלחמה האוכלוסיה הערבית בישראל "לא תעשה בעיות" מבית, כלומר, שאיום הטבח ירתיע אותה מנקיטת מחאה אקטיבית נגד המלחמה.

 הנסיונות להסתיר את הזוועה

לאחר הטבח אסרה הצנזורה לפרסם ידיעות כלשהן, ואפילו לא רמזים, על מה שאירע בכפר קאסם. קריאות ביניים של חברי סיעת המפלגה הקומוניסטית בכנסת, שדרשו לגלות את מה שקרה – נמחקו מהפרוטוקול. רק לאחר שבועיים, ב-11 בנובמבר, כאשר למרות כל מאמצי השלטון השמועות על כך שאירע דבר נורא בכפר קאסם החלו להיות יותר ויותר נפוצות, נאלצה לשכת ראש הממשלה, בנסיון לטשטש את חומרת הפשע, לפרסם הודעה לפיה כאילו "התגברה פעולת הפדאיון ובכפרים נפגעו על-ידי משמר הגבול כמה כפריים, ולכן מינה ראש הממשלה (דוד בן-גוריון) ועדה לברר מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול, ואם יש להעמידם לדין."

מסקנות הוועדה היו שיש להעמיד לדין את מפקד הגדוד של משמר הגבול שחייליו ביצעו את הטבח, מלינקי, וכן קצינים וחיילים נוספים.

במאמר הנ"ל במעריב נאמר על כך: במהלך המשפט התברר, כי מלינקי אמר לשוטרים: עכשיו זה הזמן שלנו. אנחנו נוביל את החטיבה הצבאית, עם שני המשוריינים שלנו עד שכם, והערבים ירוצו לפנינו". ומשמעות הדברים: "במהלך המשפט הוברר לשדמי (ראש החטיבה של משמר הגבול, שנתן את ההוראות למלינקי), כי לממשל הצבאי הייתה תכנית מגירה למקרה של מלחמה. בין שלוש האפשרויות שנימנו שם הוזכרה האפשרות שערביי ישראל יחוברו לאחיהם שמעבר לגבול. ובשום פנים אין לנקוט פעולה שתתפרש כאי-עידוד לכך, נכתב בתכנית המגירה".

גילויים אלה חשובים לא רק בהקשר של פרשת כפר קאסם, אלא יש להם משמעות עקרונית. הם מצביעים פעם נוספת על היסוד של המדיניות הציונית השלטת לפני ואחרי הקמתה של מדינת ישראל, של "מקסימום טריטוריה עם מינימום ערבים".

עצם המדיניות הזאת, והאידיאולוגיה הלאומנית המנחה אותה, הן המונעות שינוי ערכים יסודי במדיניותן של ממשלות ישראל, שביכולתו לאפשר פיוס היסטורי אמיתי, ליצירת יחסי אמון ושיתוף-פעולה ממשי בין ישראל והמזרח התיכון הערבי, ובמיוחד ביחסים הישראליים-פלסטיניים.

 ביקור בכפר ופירסום האמת

העובדות האיומות על הטבח בכפר קאסם נודעו לציבור בארץ ובעולם רק אחרי שביקרנו, החבר תופיק טובי יחד עם כותב שורות אלו, בכפר קאסם. היה זה לאחר הפירסום המעורפל של הממשלה שבועיים לאחר הטבח.

כשנכנסנו לכפר לא ראינו תחילה אנשים ברחובות. לאחר זמן מה מצאנו מספר צעירים, שבתחילה פחדו מאתנו. אך לאחר שהתברר להם מי אנו ולשם מה הגענו לכפר, רכשנו את אמונם, ובעזרתם נכנסנו למספר בתים. אז שמענו לראשונה על כל מה שהתרחש, את מלוא גודל הזוועה. אנו רשמנו ותעדנו את הדברים, לרבות שמותיהם של כל הנרצחים.

בתזכיר שהוציא החבר תופיק טובי בשלוש שפות תוארו מעשי הזוועה ופורסמו שמות כל הקרבנות והגילאים שלהם.

מאוחר יותר התקיים המשפט של מבצעי הטבח, והוטלו עליהם פסקי-דין קלים יחסית לגודל הפשע. העונש הגבוה ביותר היה 17 שנות מאסר, שהוטל על מלינקי. אחרים נידונו לתקופות מאסר קצרות הרבה יותר. עם זאת, נכללה בפסק הדין קביעת העיקרון החשוב, שאסור לבצע פקודה שהיא בלתי-חוקית בעליל.

חמור ביותר גם מה שאירע לאחר המשפט. כל הרוצחים קיבלו חנינות ושוחררו כבר לאחר 3 שנים! גם ה- 17 שנים הפכו ל-3. וגם במהלך שלוש השנים זכו מבצעי הטבח לתנאי מאסר טובים במיוחד. במהלך תקופת מאסרם התקשר עימם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, מספר פעמים. לאחר שחרורם הם קיבלו תפקידים ממלכתיים בכירים, גם בקרב האוכלוסיה הערבית.

עובדות אלו מוכיחות כי השלטונות לא ראו במבצעי הטבח פושעים, אלא מבצעי "שליחות ממלכתית" בהקשר למלחמה נגד מצרים. את המשפט הם נאלצו לקיים, כיוון שהידיעות על הטבח התפרסמו ונודעו לציבור בארץ ובעולם.

במלאת 40 שנה לטבח כפר קאסם, הועלתה, כאמור, הדרישה, כי נושא הטבח ייכלל בתכניות הלימודים בבתי-הספר, כחלק מהחינוך נגד גזענות ושנאת עמים, לשלום, לשוויון זכויות ולדמוקרטיה.

הישגים והמשך המאבק

הממשל הצבאי בוטל ב- 1966, לאחר מאבק ממושך. האוכלוסיה הערבית רשמה הישגים לא מבוטלים במאבקה לשוויון זכויות יחד עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים. עם זאת מדיניות האפליה הלאומית לא השתנתה ביסודה עד היום, ובחודשים האחרונים אנו רואים אפילו סימנים של נסיגה גם מהתחייבויות שניתנו לאוכלוסיה הערבית בשנה האחרונה. גם תופעות הגזענות הולכות ומתרבות, וטומנות בחובן סכנות חדשות.

כיום רבים יותר בישראל רואים נכוחה, כי המשך המדיניות המסורתית הקיימת ביסודה עד היום – מסוכנת מאוד לישראל עצמה.

העמדות עליהן נאבקת מפלגתנו הקומוניסטית זה שנים רבות, מקובלות היום על חוגי ציבור נוספים רבים. החוגים השליטים בישראל נאלצו להכיר באש"ף, לאפשר בחירת מוסדות של הרשות הלאומית הפלסטינית, שהם למעשה מוסדות של מדינה שבדרך.

עם זאת, הדרך להשגת שלום כולל וצודק באזור, שישים קץ למעגל שפיכות הדמים, עדיין ארוכה וקשה, וזרועה לא רק באבני נגף אלא גם בסלעי נגף. לכן, עלינו, כמובן, להמשיך במאבק, ובחזית הרחבה ביותר האפשרית, מעודדים על-ידי מה שהשגנו עד עתה, עד שמדינת ישראל תהיה שוחרת שלום באמת, דמוקרטית באמת, בה האוכלוסיה הערבית הפלסטינית תהיה מוכרת כמיעוט לאומי ושוות זכויות בכל המובנים.