להלן מאמר שכתב מאיר וילנר על הסכם אוסלו, שנחתם על ידי ישראל ואש"ף בספטמבר 1993. המאמר פורסם בגיליון אוקטובר 1993 של "ערכים" הביטאון הרעיוני של מק"י.
ההכרה של ממשלת רבין באש"ף כנציגותו של העם הערבי הפלסטיני מהווה מפנה במדיניות הישראלית הרשמית המסורתית, שמנעה כל אפשרות לכונן שלום ישראלי-פלסטיני ושלום ישראלי-ערבי כולל. ההכרה ההדדית והצהרת העקרונות ישראל ואש״ף יצרו, בצדק, בקרב שני העמים, תקווה לפתיחת תקופה חדשה ביחסים ביניהם. עדיין זוהי רק התחלה, אך בעלת משמעות היסטורית, שלחיצת היד בין יצחק רבין ויאסר ערפאת מסמלת אותה.
מה גרם לשינוי אצל רבין, אצל הנהגת מפלגת העבודה, כולל הניצים שבהם?
שורת גורמים הוליכה למהפך של חודש ספטמבר 1993, להסכם ישראל-אש״ף, אך לרובם מכנה משותף: המשך המדיניות השלטת של ממשלות ישראל עד כה לא רק גרם לחוסר בטחון, למלחמות, לקורבנות כה רבים, להידרדרות המוסר ולבעיות חברתיות קשות מאוד, אלא הוא עלול היה לסכן את עצם קיומה של ישראל. אם מלחמת אוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים, לא הספיקה כדי לפתוח את המוחות של אנשי הממסד השליט בישראל; אם מלחמת לבנון 1982, שהיתה כשלון צבאי ופוליטי משפיל של ישראל, לא הספיקה כדי להביא לנטישת ה״קונצפציה", הדוגמה האנטי פלסטינית, הרי בכל זאת הן נטעו את הגרעינים הראשונים של ערעור הבטחון העצמי המיליטריסטי שצה״ל הוא כל-יכול, וההתנשאות הלאומנית שהחריפה לאחר מלחמת יוני 1967.
בזמן מלחמת המפרץ גברו החששות בקרב הציבור. הסקאדים שנפלו ממרחקים, וגרמו קורבנות והרס בישראל, הביאו לבריחה המונית מתל אביב ומערים אחרות.
כאשר כתגובה על פעולות דיכוי והרג של הצבא הישראלי בדרום לבנון נפלו קטיושות בצפון ישראל, ברחו לאחרונה כמחצית תושבי קריית שמונה מהעיר. כל ההפצצות וההפגזות על כפרים, מחנות פליטים וערים בלבנון, כל הפשיטות הצבאיות מעבר למה שמכונה "רצועת הבטחון", לא הצליחו להביא להפסקת המאבק נגד הכיבוש הישראלי בדרום לבנון, אזור גבול שהיה שקט לגמרי לפני שישראל הציתה את המלחמה ב־1982, במטרה מוצהרת "לחסל את אש"ף".
המוגבלות של הכוח הצבאי הגיעה לשיא בשש שנות האינתיפאדה, שאנו מיומה הראשון ראינו בה, כפי שדעת הקהל בעולם ראתה, התקוממות עממית, מאבק לגיטימי לשחרור לאומי של עם הנתון תחת כיבוש.
העובדה שהן ממשלות הליכוד והן ממשלת רבין, שהשתמשו בשיטות דיכוי אכזריות מאוד כדי לדכאה, נכשלו, לימדה יותר מכל שאי-אפשר להכניע את העם הפלסטיני, שאי-אפשר לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת הסכסוך הישראלי-ערבי הכולל באמצעים צבאיים.
האינתיפאדה השפיעה השפעה גדולה מאוד על דעת הקהל בישראל. הגבורה ואומץ הלב במאבק הקשה ורווי הסבל והקורבנות לשחרור מהכיבוש, שגילו בני העם הפלסטיני מצד אחד, והקורבנות של בני העם הישראלי כתוצאה מהכיבוש — כל אלה עוררו בדעת הקהל הישראלית אי הסכמה גוברת והתנגדות למדיניות של הנצחת הכיבוש. גברה הכמיהה לשלום, לשים קץ למצב הקיים. היה לכך ביטוי גם בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת. הלכי רוחות גוברים אלה בציבור הישראלי חדרו לאט לאט גם למוחם של מנהיגים פוליטיים.
היכן הם היו כל השנים?
במאמר ב״הארץ״ (24.9.93) מביע הערכה דומה פרופסור זאב שטרנהל, שאינו חוסך דברי ביקורת על דרכם עד כה של מנהיגי מפלגת העבודה: "אפשר אולי לשאול, בלי להשבית את השמחה, על איזה אומץ לב (של רבין) מדובר כאן? רבין פעל במשך ארבע שנים כשר בטחון נאמן ליצחק שמיר והתגלה כאלים יותר ממשה ארנס ואטום ממנו הן לשיקולים מוסריים, והן להתפתחויות בקרב החברה הפלסטינית. על מה מגיעה בעצם התודה ליצחק רבין ולשמעון פרס? על שהסכימו להסדר שאחרים תובעים את מימושו זה 20 שנה? על שאימצו להם אותם נימוקים שרק אתמול נחשבו למוקצים מחמת מיאוס והיום הם התגלמות החוכמה המדינית העליונה? שניהם היו שותפים מלאים למדיניות אשר בתום 25 שנות עיוורון כמעט הביאה את ישראל לפשיטת רגל לאומית… הם היו שותפים למדיניות ההתיישבות בגוש עציון, בחברון ובבקעת הירדן… כולם המשיכו לגלגל עיניים ולעשות למען המשך הסיפוח השקט".
נשאלת השאלה מדוע חשוב להזכיר זאת היום ומה אפשר ללמוד מהדברים האלה היום ולעתיד. על זה עונה, בצדק, ז. שטרנהל: "ההיסטוריה היא שלמות אחת, והישג, חשוב ככל שיהיה, אינו מוחק את מה שקדם לו. אך להיסטוריה נודעת גם חשיבות מעשית, מהטעם הפשוט שהעבר משפיע על עיצוב העתיד ומכתיב מבחינות רבות את דרכי הפעולה".
והעתיד עוד מורכב ומסובך וידרוש הרבה מאוד מאמצים ומאבקים של כל כוחות השלום וכל הגורמים הריאליסטיים.
ראש הממשלה רבין אמר בוואשינגטון, במעמד החתימה על הסכם העקרונות ב-13 בספטמבר: "מתחילה ספירה חדשה ביחסים בין העמים, בין ההורים העייפים מן המלחמות, בין הילדים שלנו, שלא יידעו עוד מלחמות".
דברים נכונים וחשובים מאוד, אך חבל שרק היום הוא הבין זאת. אפילו לקראת הסכם העקרונות וההכרה באש"ף הוא מצא לנכון להצית מלחמת לבנון שניה, להרוס כפרים שלמים, להפציץ מחנות פליטים ולהפוך שוב מאות אלפי אנשים, נשים, ילדים וזקנים לפליטים. המלחמה הוצתה למטרות פוליטיות מובהקות: לנהל את המו״מ עם אש״ף, וכן עם סוריה ועם השכנים האחרים מעמדות של כוח.
סיבה נוספת למפנה: כשלון כל הנסיונות של ממשלות ישראל, בגיבוי אמריקאי, ובמיוחד בשנה האחרונה, למצוא תחליף לאש״ף ב״נציגות של תושבי השטחים". גברה ההבנה שאם לא ננהל מו״מ עם אש"ף ולא נכיר בו, האלטרנטיבה היא התנועה האיסלמית, השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל ואשר יש לה גיבוי חזק באירן ובמדינות אחרות. הפונדמנטליזם המוסלמי טופח שנים רבות על-ידי הממשלים האמריקאיים ועל ידי ממשלות ישראל ככוח העומד נגד הקומוניזם ונגד כל תנועת קידמה. עתה הגולם הפונדמנטליסטי מתחיל לקום על יוצרו.
נוסף לכל אלה יש לשים לב שבזמן האחרון החלו גם מנהיגים במפלגת העבודה, לרבות רבין ופרס, להבין ואף לומר בפומבי, כי נשקפת סכנה של מלחמה או מלחמות נוספות ישראליות-ערביות, שבהן עלול להיות מופעל נשק גרעיני, ושמשמעות הדבר עלולה להיות סכנה לעצם קיומה של ישראל.
הרקע הבינלאומי להסכם
נוסף לסיבות שנמנו לעיל, שאילצו את יצחק רבין ואת ממשלתו להכיר באש"ף ולהסכים להתחלת נסיגה מהשטחים הפלסטיניים הכבושים, ולדון במסגרת המו״מ על הסדר הקבע גם על ירושלים ועל בעיית הפליטים הפלסטינים, יש לראות כסיבה חשובה מאוד גם את הגורם הבינלאומי.
הממשלים של ארה״ב, המייצגים את אילי ההון, אילי הנשק והנפט האמריקאים, הם שנתנו אור ירוק לממשלת ישראל לפתוח במלחמת יוני 1967, כפי שנתנו לה אור ירוק לשתי מלחמות לבנון ולפעולות תוקפניות אחרות. לולא הגיבוי האמריקאי הפוליטי, הצבאי והכלכלי, לא היו יכולות ממשלות ישראל לקיים שנים כה רבות כיבוש של השטחים הפלסטיניים, הסוריים והלבנוניים, ולסכל כל מאמץ להגיע לשלום.
ישראל חתמה, כידוע, על ברית אסטרטגית עם ארה״ב, שהיתה מכוונת רשמית נגד ברה"מ ונגד כל מדינה באזורנו, שקיימה יחסים טובים עם ברה"מ. במצב הבינלאומי החדש, לאחר פירוק ברה״מ והתמוטטות המשטרים הסוציאליסטיים באירופה, כאשר האימפריאליסטים האמריקאיים מתנהגים כשוטר העולם ומפעילים את הצבא נגד מדינות ריבוניות (כמו סומליה עכשיו); ממשיכים ומחריפים את המצור הנפשע על קובה הסוציאליסטית; פועלים להצתת מלחמות כמו מצד אפגניסטן הריאקציונית נגד טג׳יקיסטן ועוד — במצב זה הממשל האמריקאי העריך כי האינטרסים שלו במזרח התיכון מחייבים שינוי במדיניות התמיכה החד-צדדית המוחלטת בקו של ממשלת ישראל, והפעלת השפעתו על מנהיגיה, כדי שינקטו בצעדים חדשים בנושא השלום. זאת כדי להגביר את השפעתו על המדינות הערביות, וכן כדי לסייע לשמירת מעמדם של המשטרים הפרו-אמריקאיים בארצות עתירות נפט ובארצות בעלות מעמד אסטרטגי חשוב באזור.
כל הגורמים האלה ביחד הביאו סוף סוף לכך, שיצחק רבין וממשלתו, יחד עם הממשל האמריקאי, הגיעו למסקנה שלפתור את הבעיות של האזור שלנו, שבמרכזן השאלה הפלסטינית, אפשר רק אם יכירו באש"ף וינהלו אתו את המו"מ. לכן השינוי העקרוני העיקרי בעמדתה הרשמית של ממשלת ישראל הוא בהכרה בארגון השחרור הפלסטיני (אש״ף) כנציגו של העם הערבי הפלסטיני.
במשך כל השנים היה זה יצחק רבין, כראש ממשלה, כשר בטחון ובכל תפקיד אחר שמילא, שהכריז כי "הכרה באש״ף תהיה הכרה במדינה פלסטינית", ולכן הוא מתנגד לה בכל תוקף. אנו, הקומוניסטים, ענינו לו בכנסת ומחוצה לה, שאנו מסכימים לכך, שהכרה באש"ף משמעותה למעשה הכרה בזכות העם הפלסטיני להקים את מדינתו העצמאית, תור מימוש זכותו להגדרה עצמית. אך דווקא משום כך, אנו בעד הכרה באש"ף. הדגשנו וחזרנו והדגשנו, שהקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל וסיום הכיבוש של השטחים הערביים שנכבשו מאז יוני 1967 הם אינטרס של העם הישראלי ולא רק של העם הפלסטיני, כי זוהי הדרך היחידה לשלום, לבטחון לכל, לפתרון בעיות כלכליות וחברתיות.
ויכוח עם בגין
באחד הדיונים הפוליטיים בכנסת נימק ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, את התנגדותו להקמת מדינה פלסטינית בכך שהיא תשמש "בסיס סובייטי". בקריאת ביניים שאלתי אותו: "האם תסכים להקמתה של מדינה פלסטינית, אם היא תהיה פרו-אמריקאית ?״ תשובתו היתה: ״לא !״. ואז הוא שאל: "ואתה תסכים להקמת מדינה פלסטינית שתהיה פרו-אמריקאית ?״ עניתי: "כן, העם הפלסטיני הוא שיקבע את האוריינטציה של מדינתו".
שמעון פרס, בהיותו שר התחבורה והתקשורת, אמר בכנס אזורי בתל מונד ב־12.12.73 — "אנו מתנגדים למדינה פלסטינית, כי משמעתה של מדינה כזו הוא שלטון של ערפאת ופתח לחדירה סובייטית״ (״דבר״ 13.12.73). חוסר הנכונות לנהל מדיניות מציאותית ונקודת המוצא האנטי-קומוניסטית והאנטי-סובייטית של המדיניות הישראלית הרשמית היתה משותפת בקוויה הכלליים לליכוד ולמערך. אחד הביטויים לכך היתה ממשלת האחדות הלאומית על בסיס הלאווים הידועים.
בזמן ששמעון פרס היה שר הבטחון בממשלת רבין הוא ביקר בארה״ב וקיים בדאלאס מסיבת עיתונאים (15.12.75), בה אמר: "תוך עשר שנים לא יהיה קיים יותר אש״ף. אני בטוח שבעוד עשר שנים לא יהיה זכר לאש״ף" (״על המשמר״ 16.12.75).
למען הדיוק יש לומר, כי במהלך השנים שמעון פרס החל להבין, לפני יצחק רבין, את ההכרח בשינוי.
למרבה הצער, גם השמאל הציוני נקט במשך שנים רבות עמדה בלתי מציאותית. כך, למשל, פירסם מנהיג מפם, מאיר יערי, מאמר ("על המשמר" 14.10.77), שבו הכריז: "יחד עם הרוב במפלגת העבודה עלינו להתנגד להקמת מדינה שלישית, פלשתינית או אש״פית, ביננו לבין 'ירדן', העלולה לאיים על מדינת ישראל ולהסית את המיעוט הערבי, שישמש גייס חמישי בתוך מדינת ישראל. עלינו לראות במדינת ירדן מועמד עיקרי להידברות". (ההדגשות והמרכאות על המלה ירדן הן של מאיר יערי).
יערי דרש גם כמה סיפוחים טריטוריאליים: "חלק של רמת הגולן הכרחי שיישאר בידינו כדי להגן על שטחי ישראל שמתחת לרמה הזאת; תיקון טריטוריאלי נחוץ כדי להבטיח את שלומה של ירושלים היהודית ואת הקשר בינה לבין שפלת החוף; להרחיב את הרצועה של 13 הק״מ, המבדילה היום בין נתניה לבין קו הגבול שבמזרחה".
מי הכשיל השגת השלום עד כה?
למרות שנעשו בתקופות שונות שגיאות מכל הצדדים, חשוב מאוד להדגיש כי מצד אש"ף והמדינות הערביות היתה נכונות להגיע לשלום על בסיס צודק עוד לפני שנים רבות. כך, למשל, ב־24 בינואר 1976 הגישו המדינות הערביות ואש״ף הצעת החלטה משותפת למועצת הבטחון של האו״ם, שבה נאמר:
"מועצת הבטחון, אחרי ששמעה את נציגי הצדדים הנוגעים בדבר, ובכללם ארגון השחרור הפלסטיני, המייצג את העם הפלסטיני, בהיותה משוכנעת שהשאלה הפלסטינית מונחת ביסודו של הסכסוך במזרח התיכון, קובעת:
א. כי יש לאפשר לעם הפלסטיני לממש את זכותו הלאומית הבלתי מעורערת להגדרה עצמית, כולל הזכות להקים מדינה עצמאית בפלסטין, בהתאם למגילת האו״ם;
ב. כי זכותם של הפליטים הפלסטינים, השואפים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות כן, וכי זכותם של אלה המעדיפים לא לשוב לקבל פיצויים על רכושם;
ג. כי ישראל חייבת לסגת מכל השטחים הערביים שכבשה מאז יוני 1967;
ד. כי יש לעשות את ההסדרים ההולמים לערוב, בהתאם למגילת האו״ם, לריבונותן של כל המדינות באזור, לשלימותן הטריטוריאלית ולעצמאותן הפוליטית, ולזכותן לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים".
אילו היתה הצעת ההחלטה מתקבלת על-ידי מועצת הבטחון ומתבצעת היינו מגיעים להסכמי שלום מזמן, לאחר מו״מ בין הצדדים בסיוע בינלאומי של האו״ם.
אך מי שהכשיל את ההצעה היה הממשל האמריקאי, שהטיל עליה וטו במועצת הבטחון, כפי שנהג עשרות פעמים קודם לכן ולאחר מכן כמעט בכל פעם שהועלתה הצעת החלטה, המבקרת את פעולות הדיכוי והתוקפנות של ישראל.
לאחר הטלת הווטו האמריקאי כתב היומון הצרפתי "לה מונד" ב־28.1.76 מאמר, בו נאמר:
"הדיון במועצת הבטחון על הסכסוך הישראלי-ערבי הסתיים בתוצאה מאכזבת. וטו אמריקאי מנע קבלת הצעת החלטה, שקבלתה היתה פותחת תקופה חדשה. שבועיים של משא ומתן נמרץ אפשרו ניסוח נוסח החלטה, שאין לו תקדים מאז ייסודה של ישראל, שכן דובר בה על זכותם הלאומית של הפלסטינים להקים מדינה עצמאית בפלסטין. בתמורה לא התנגד אש״ף לנוסח המבטיח ׳ריבונותן, שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן של כל מדינות האזור, וזכותן לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים׳. לשון אחרת, בפעם הראשונה סמך ארגונו של ערפאת על סעיף מהחלטת 242 מנובמבר 1967 והכיר במשתמע בזכות הקיום של ישראל".
"חרף צעדו החשוב של אש"ף לכיוון ההתפייסות, החליטה ממשלת ארה״ב אחרת", קבע בצער היומון, והמשיך:
"מעתה יימצאו ערפאת ועמיתיו המתונים במצב עדין במיוחד. הם גילו את הקלף העיקרי שלהם – ההכרה המשתמעת בזכות קיומה של ישראל – אך לא השיגו דבר תמורתו. הם עלולים להידחק על ידי יריביהם הקיצוניים.
ראש ממשלת ישראל, רבין, הודיע כי עמדות ממשלתו לא השתנו: ישראל לא תחזיר את הגולן וגם לא את הגדה המערבית לירדן, וכל שכן לא לאש"ף.
בנסיבות אלה יקשה לראות מה היתה תועלתו של הווטו האמריקאי במועצת הבטחון, מלבד שחיזק את דעתם של ישראלים רבים, כי חוסר הפשרנות של ממשלתם אמנם משתלם".
כך הכשיל הממשל האמריקאי את הצעת אש״ף והמדינות הערביות, שהביעו נכונות להכיר במדינת ישראל על בסיס של הדדיות, ולהקמת מדינה פלסטינית בקווים של 1967 (ולא של 1947). כך המשיך הממשל האמריקאי לתמוך בעמדות הקיצוניות של ממשלות ישראל ולחסום כל דרך לשלום.
מפלגתנו הקומוניסטית הישראלית קיימה את ועידתה ה-18 בדצמבר 1976, ובה חשפה את מדיניות החבלה בעניין השלום במזרח התיכון מצד הממשל האמריקאי וממשלת ישראל. ציינו כי התגבשות הקו המדיני האנטי-אימפריאליסטי של הנהגת אש״ף הביאה גם לחיזוק גישתו הריאליסטית לפתרון השאלה הפלסטינית והסכסוך הישראלי ערבי. הדגשנו במיוחד: "מי שמתנגד לדבר עט אש״ף, מתנגד לדבר עם העם הפלסטיני, ומי שמתנגד לדבר עם העם הפלסטיני – מתנגד לשלום". אמת זו הוכחה עד עצם היום הזה.
תרומתן של מק״י וחד״ש
תרומתה של מפלגתנו הקומוניסטית להתפתחות החדשה של היום היא גדולה יותר מזו של כל גורם ישראלי אחר. במשך שנים רבות היינו היחידים שנפגשנו עם מנהיגי אש״ף, דבר שלא עשתה שום מפלגה אחרת בישראל. נפגשנו כדי להשפיע ולהסביר לא רק בישראל, אלא גם להנהגה הפלסטינית. הדגשנו, שיש רק פתרון ריאליסטי אחד: שתי מדינות לשני העמים, ישראל ופלסטין. יש לציין כי את התרומה הגדולה ביותר להתפתחות זאת תרמה ברה״מ.
נפגשנו פעמים רבות עם יאסר ערפאת, עם כמעט כל המנהיגים של פתח, וכן עם מנהיג החזית העממית, ג׳ורג׳ חבש, ועם מנהיג החזית הדמוקרטית, נאיף חוואתמה. לא פעם היו לנו חילוקי דעות. אך מ־1976 נוכחנו לדעת כי הכוחות הדומיננטיים באש״ף היו מוכנים לשלום עם ישראל ולשלום ישראלי-ערבי כולל.
בארץ היו רבים שתקפו אותנו על מדיניותנו זאת כלפי אש״ף. הם התנגדו לא רק לפגישות, אלא אפילו לעצם הזכרת שמו של הארגון. ב־1977, כאשר הליכוד בראשותו של מנחם בגין הגיע לשלטון, התקיים בכנסת הדיון על אישור הממשלה החדשה. כשנאמתי במסגרת דיון זה והוצאתי מפי את המילה אש"ף פרצו חברי כנסת, הן מהליכוד והן מהמערך, בצעקות פראיות: "תגיד ארגון המרצחים!"
פעילותה החשובה של מק״י לקידום השלום הישראלי-פלסטיני מצאה ביטוי מרשים במפגש בין משלחות מק״י ואש״ף, שהתקיים בפראג ב־19 באפריל 1989 (לאחר המושב ה־18 של המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתקיים ב־1988), ושעורר התעניינות רבה בתקשורת הישראלית. משלחת מק״י היתה מורכבת מהחברים: מאיר וילנר, המזכ״ל, תופיק זיאד, חבר הלשכה הפוליטית, וכן עלי עאשור, חבר הוועד המרכזי ונציג מק"י במערכת "בעיות השלום והסוציאליזם". מצד אש"ף השתתפו: יושב ראש הוועד הפועל ונשיא מדינת פלסטין, יאסר ערפאת, חברי הוועד הפועל יאסר עבד רבו, עבדאללה חורני ומחמוד דרוויש, וכן שגריר המדינה הפלסטינית בצ׳כוסלובקיה סמיח עבדול פתח.
בהודעה המשותפת שפורסמה בסיום השיחות נאמר: "אש"ף שואף בכנות לפתרון מדיני, על בסיס נסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה מאז 1967 והעקרון של שתי מדינות לשני העמים, פלסטין וישראל, זו בצד זו."
ולהלן: "יש לכנס בהקדם ועידה בינלאומית לכינון שלום כולל, צודק ויציב… בהשתתפות כל הצדדים המעורבים בסכסוך, כולל אש״ף וממשלת ישראל״ (ההדגשה שלי – מ. ו.).
יש לזכור שממשלת ישראל היתה אז ממשלת הליכוד בראשותו של בגין. היתה זאת שוב הכרה במדינת ישראל למרות שממשלת ישראל לא היתה מוכנה אפילו לשמוע על הכרה הדדית. גישתו של אש״ף היתה עקרונית: אף צד אינו יכול לקבוע מי הם נציגיו של הצד השני, ואש״ף מצידו היה מוכן לנהל מו״מ על שלום עם כל ממשלה ישראלית.
בהודעה המשותפת של מק״י-אש״ף יש גם התייחסות לנושא הטרור:
"שני הצדדים הדגישו את התנגדותם לטרור על כל צורותיו וציינו, כי מאבקו של העם הפלסטיני נגד הכיבוש, למדינה עצמאית ולשלום אינו טרור, אלא מאבק לגיטימי לשחרור ולחירות לאומית של עם הנתון תחת כיבוש זר".
עמדה זו היתה ונשארה נכונה והיא עולה בקנה אחד עם מגילת האו״ם ועם הנורמות הבינלאומיות המקובלות.
בסיום ההודעה המשותפת נאמר:
"משלחת אש״ף רואה בסיפוק את השינויים המתחוללים בחברה ובחוגים פוליטיים בישראל בכיוון של הכרה באש״ף ושל כינוס ועידה בינלאומית לכינון שלום במזרח התיכון על בסיס של שתי מדינות לשני העמים. היא מביעה את מלוא הערכתה לתרומתן של המפלגה הקומוניסטית הישראלית והחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון למאבק להשגת שינויים אלה ולמאבק לאחדות פעולה של כוחות השלום בישראל."
עתה, בספטמבר 1993, לאחר יותר מ־26 שנים של כיבוש, נפתח פרק חדש ביחסים הישראליים-פלסטיניים ונפתח השער לשלום כולל.
למפלגתנו הקומוניסטית ולחד״ש זוהי שמחה מיוחדת. עשרות שנים שחינו נגד הזרם העכור של לאומנות, של אטימות, של התנשאות מיליטריסטית. הרבה מאוד דם נשפך. התקציבים הוקדשו בעיקר למלחמות, להנצחת הכיבוש, לפעולות תוקפנות ודיכוי אכזרי. אפשר היה למנוע את כל זאת.
עכשיו כל אדם ישר ואובייקטיבי יודה, כי אנו הקומוניסטים ואנשי חד״ש היינו המציאותיים ביותר, העקביים ביותר במאבק לשלום. אויבי השלום קראו לנו "בוגדים". עכשיו אנשי הימין הקיצוני מכנים את רבין ופרס "בוגדים", על שסוף- סוף עשו מה שאנו דרשנו כל כך הרבה שנים. עכשיו הוכח לכל כי מדיניותנו היא שביטאה את האינטרסים הלאומיים האמיתיים של עם ישראל. היא נבעה מתוך דאגה לבטחונה, לעתידה של ישראל כמדינה במזרח התיכון הערבי. בו בזמן מדיניותנו עלתה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים והזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, עם זכותו להשתחרר מכיבוש ודיכוי, להיות עם חופשי במולדתו במדינה עצמאית משלו.
אין זה מקרה שאנו היינו העקביים ביותר במאבק לשלום. היינו והננו כאלה משום שאנו קומוניסטים, משום שאנו מודרכים על ידי האידיאולוגיה המארקסיסטית-לנינית שלנו גם בשאלה הלאומית.
בצד השמחה על ההתפתחות החיובית החדשה יש, כאמור, גם צער על כך שרק עכשיו החלה ממשלת ישראל בשינוי הרצוי. אילו מנהיגי מפלגת העבודה היו מנהלים מדיניות ריאליסטית יותר הרבה שנים קודם – אפשר היה להציל את שני עמינו ממלחמות, מקורבנות אין ספור. אילו אישים ממפלגת העבודה, ולפחות אישים מבין המפלגות המרכיבות כיום את מרצ, היו נפגשים עם מנהיגי אש״ף שנים רבות קודם -אפשר היה להגיע הרבה זמן קודם לכן למה שהגענו עכשיו. בהקשר זה יש לציין את אומץ ליבו של אייבי נתן שהשפיע מאוד על דעת הקהל בישראל, וכן של אנשים נוספים שלא נכנעו לחוק הטרוריסטי, שאסר להיפגש עם אנשי אש״ף.
הסיכויים והמכשולים בדרך לשלום
עם כל השמחה אסור לשכוח כי אנו רק בראשית הדרך. יהיו עוד הרבה מכשולים. ממשלת רבין הסירה עתה רק ״לאו״ אחד שלה: לא להכרה באש״ף. אך היא עדיין ממשיכה בלאווים האחרים: לא למדינה פלסטינית, לא לריבונות שני העמים על ירושלים, לא לנסיגה מלאה מרמת הגולן, לא לנסיגה מכל השטחים הפלסטיניים הכבושים, ואפילו לא להפסקת ההתנחלויות. יתר-על-כן, גם לאחר החתימה על ההסכם עם אש"ף בוצעו פעולות דיכוי אכזריות בשטחים הכבושים, שבמהלכן נורו למוות ונפצעו צעירים רבים, וכן נהרסו בתים ובוצעו מעצרים נוספים. וזאת בשעה שעל ממשלת ישראל היה לנקוט במדיניות הפוכה בעקבות ההסכם, בצעדים של רצון טוב כגון שחרור כל האסירים הפוליטיים והחזרת כל המגורשים.
עדיין לא נפתרו בעיות רבות לגבי האוטונומיה הפלסטינית לחמש שנים. וגם כאן, עד למו״מ על הסדר הקבע בעוד שנתיים, עלולים לצוף מכשולים רבים. אך התהליך החל בכיוון הנכון. תפקידנו, יחד עם כל כוחות השלום, להיות ערניים, להיאבק במלוא המרץ נגד כל מי שישים אבני נגף בדרך לשלום.
אחת הסכנות המאיימות היא הלהיטות של חוגים כלכליים ופוליטיים מסוימים להפוך את השטחים הפלסטיניים, שעתה הם תחת כיבוש צבאי ונתונים לניצול קולוניאלי – לשטחי חסות ניאו־קולוניאליים. לשלטון האוטונומי חייבת להיות עצמאות מלאה לניהול העניינים הכלכליים, כולל יחסי החוץ הכלכליים עם מדינות ערב, עם העולם הרחוק יותר, וכן עם ישראל, בהתאם לצרכים הכלכליים של העם הפלסטיני.
המאבק נגד ההסכמים שנחתמו ונגד ההכרה באש״ף מצד הימין הניצי הקיצוני, חסידי ״א״י השלמה״ וסיפוח רמת הגולן הסורית – יקשה על התהליך. כן יקשו מתנגדי השלום הפלסטיניים, כמו אנשי החמאס. אלה ואלה יקשו על ההתקדמות ועלולים לבצע פרובוקציות. אך הרוב המכריע בקרב שני העמים תומך בהסכמים ובהכרה ההדדית. רוב רובם של בני שני העמים, הישראלי והפלסטיני, רוצה מאוד בשלום, לשים קץ למלחמות, לקורבנות ולסבל. והרצון של שני העמים והאינטרסים האמיתיים של שני העמים – הם שיכריעו בסופו של דבר.
עיקרי הצהרת העקרונות ישראל-אש״ף
בהקדמה להצהרת העקרונות שנחתמה ב־13 בספטמבר בוואשינגטון נאמר שממשלת מדינת ישראל והמשלחת של אש"ף, "המייצגת את העם הפלסטיני, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות". לא יכול להיות פירוש אחר לניסוחים האלה, אלא שמדינת ישראל צריכה להכיר הדדית שלעם הפלסטיני, שאש״ף מייצגו, יש הזכות להקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. אך ראש הממשלה, רבין, מנסה, כמו לגבי סעיפים אחרים של הסכם העקרונות, לתת להם פירושים שרירותיים ומתחמקים.
קיימת אפשרות להקמת קונפדרציה בין המדינה הפלסטינית לבין המדינה הירדנית. המועצה הלאומית הפלסטינית הביעה מזמן את הסכמתה לאפשרות כזאת. בירדן קיימת אוכלוסיה פלסטינית גדולה מאוד. לשתי המדינות הרבה נושאים לשיתוף פעולה. יהיה רק טבעי קיום קשרים כלכליים מיוחדים לטובת שתי המדינות, הפלסטינית והירדנית. אך כל זה נכון בתנאי שתקום מדינה פלסטינית עצמאית, אשר באופן חופשי תסדיר את היחסים המיוחדים שלה עם ירדן.
הסכם העקרונות קובע כי בשלב הביניים תקום "מועצה נבחרת עבור העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה, לתקופה שלא תעלה על חמש שנים, אשר תוביל להסדר קבע, המבוסס על החלטות מועצת הבטחון 242 ו־338". ולהלן: "המו"מ על הסדר הקבע יוביל ליישומן של החלטות מועצת הבטחון 242 ו־338". הבחירות יתקיימו לא יאוחר מתשעה חודשים לאחר כניסתה לתוקף של הצהרת העקרונות."
ועוד נאמר בהצהרה:
"בחירות אלה יהוו צעד ביניים משמעותי לקראת מימוש הזכויות הלגיטימיות והדרישות הצודקות של העם הפלסטיני". "המו״מ על מעמד הקבע יחל מוקדם ככל האפשר, ולא יאוחר מתחילת השנה השלישית של תקופת הביניים".
ממשלת רבין הכריזה כל הזמן שירושלים אינה נושא למו״מ, שירושלים כולה תישאר לנצח בריבונות ישראל, וכי אינה מוכנה להכיר בהחלטות האו״ם בשאלת הפליטים הפלסטינים. אך לבסוף נאלצה, אמנם במלים כלליות בלבד, להכללת סעיף בהצהרת העקרונות, האומר:
״מובן שמו״מ זה יכסה נושאים נותרים לרבות: ירושלים, פליטים, התיישבותיות, סידורי בטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים אחרים". אחד הנספחים קובע, כי "לפלסטינים מירושלים הגרים בה תהיה הזכות להשתתף בתהליך הבחירות בהתאם להסכם בין שני הצדדים".
סעיפים בשאלות הבטחון בתקופת הביניים מסובכים למדי ופרטים חשובים רבים עדיין יהיו נתונים למו״מ.
בהצהרת העקרונות הוסכם, כי: "על מנת להבטיח סדר ציבורי ובטחון פנים לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה תקים המועצה (הפלסטינית) כוח משטרה חזק, ואילו ישראל תמשיך לשאת באחריות להגנה מפני איומים חיצוניים, וכן לבטחון הכולל של הישראלים לשם הבטחת בטחון הפנים והסדר הציבורי שלהם".
הוסכם שנסיגת הצבא הישראלי מרצועת עזה ומאזור יריחו תבוצע בתוך פרק זמן שלא יעלה על ארבעה חודשים, ואז תועבר הסמכות לנציגים הפלסטינים "למעט: בטחון חוץ, התנחלויות, ישראלים, יחסי חוץ ונושאים אחרים שיוסכם עליהם הדדית." לאחר כינון המועצה יפורק המינהל האזרחי.
"תחום השיפוט של המועצה הפלסטינית יכסה את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, מחוץ לנושאים שידונו עליהם במסגרת המו״מ על מעמד הקבע: ירושלים, התנחלויות, אזורים צבאיים (ישראליים – מ. ו.) וישראלים".
הפריסה מחדש של הצבא הישראלי תונחה על פי העקרון שהדבר יתבצע מחוץ לאזורים מאוכלסים.
בשאלת הפליטים הפלסטינים עדיין קיימים חילוקי דעות מהותיים בין ממשלת ישראל לבין אש"ף. ממשלת רבין שוללת עקרונית את החלטת האו״ם בדבר זכות הפליטים הפלסטינים לבחור בין שיבה למולדתם לבין קבלת פיצויים. בהסכם העקרונות נעשית הבדלה בין פליטי 1948 לבין פליטי 1967. על האחרונים יש הסכמה שיוכלו לחזור לגדה המערבית ולרצועת עזה בצורה מבוקרת על־ ידי ועדה פלסטינית-ישראלית משותפת. לעומת זאת אין כל הסכמה ביחס לפליטי 1948.
*
ניתן לראות שהרבה מאוד בעיות נשארו בלתי פתורות, וגם בנושאים מוסכמים עקרונית יהיה צורך במו"מ מורכב כדי להבהיר מה משמעותם הקונקרטית. כל צד מפרש נושאים רבים אחרת מהצד השני. עם כל זאת יש להדגיש: נוצר מצב חדש. בפעם הראשונה חל מפנה לטובה ביחסים הישראליים-פלסטיניים והיחסים הישראליים-ערביים בכלל. מבחינה זאת אין זה מוגזם כשמגדירים את ההסכם כמפנה היסטורי. אולם אנו עדיין בהתחלת עשיית השלום.
קיימות, כאמור, סכנות של חבלה בתהליך החיובי המתפתח. על כל הסכנות אפשר יהיה להתגבר, אם ממשלת רבין תזנח כליל את הקונצפציות המכשילות של העבר, ותבטל את כל הלאווים המסורתיים של ממשלות ישראל.