בני משפחת וילנר, חברים יקרים,
אני מודה שקשה לי להיכנס לנעליים הגדולות של שני הדוברים הקודמים (ראמז ג'רייסי ועוזי בורשטיין), ששיתפו פעולה עם החבר מאיר וילנר במשך שנים רבות, הכירו אותו היטב, והיו חברים במפלגה ובחזית. אני אולי הדובר הראשון שלא היה אף פעם חבר במפלגה והגיע ממה שנקרא "השמאל הרחב" (שהוא רחב באופן תיאורטי ולא כל-כך רחב באופן מעשי). אבל יש לי זיקה גדולה מאוד גם למפלגה, גם לחד"ש, וגם לחבר מאיר וילנר, שלא התחילה מהיום.
פגשתי לראשונה את מאיר וילנר כשהייתי בן 10. פגשתי אותו אצלי בבית ברחוב המלך ג'ורג' 17 בירושלים. אבי, שהיה מזכיר מועצת פועלי ירושלים וממנהיגי מפא"י בעיר היה – ותשמעו כמה מפתיע – גם אדם מאוד פרו-סובייטי ואדם שהעריץ את הצבא האדום. החינוך שקיבלתי היה הערצה לצבא האדום והערצה לרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.
אבל כמובן שהייתה גם הסטיה הציונית – לא שלי, אלא שלו. יום אחד התקיימה בבית שלנו פגישה של האגודה לידידות ישראל-ברה"מ. ופתאום צלצול בדלת ומאיר וילנר מופיע אצלי בסלון בבית – מחזה שהיה מוזר. מי שיודע איזה נידוי היה באותה תקופה, כמה הקומוניסטים סבלו, כמה היה קשה באופן קיומי להיות קומוניסט בסביבה היהודית (בסביבה הערבית לפחות היו יותר חברים והיו אפילו מקומות שהקומוניסטים היו בהם רוב). בחברה היהודית הקומוניסטים, כמו אנשי השמאל היום, תמיד היו בסביבה עוינת והם היו צריכים להיאבק קשה כדי שאנשים בכלל ישמעו אותם. זאת כיוון ששטיפת המוח הקיימת כאן בציבור הישראלי אינה פחות גדולה מאשר שטיפת המוח במשטרים טוטליטריים. הציבור כאן שטוף מוח באופן וולונטרי וקשה מאוד לנער אותו משטיפת המוח שהוא נתון בה.
הפגישות הבאות שלי עם מאיר וילנר היו בכנסת, כשהייתי דובר של"י ואחר-כך כתב פרלמנטרי של העולם הזה בכנסת. והדבר שהדהים אותי יותר מכל הוא הפער העצום בין התדמית לבין האיש. הייתה לו תדמית של אדם נוקשה מאוד. הוא היה באמת קשוח מבחינה אידיאולוגית. הוא לא היה מוכן לעשות שום דבר למען הפופולריות. ולכן כל הפוליטיקאים שמסתובבים היום "מערב חדש לערב ישן" עם עשרות יחצ"נים שמלווים אותם לכל מקום, לכל מסדרון, הם אנשים גמדים לעומת מאיר וילנר. אני חושב שהדברים שאמר הדובר הקודם, ראש עיריית נצרת ראמז ג'רייסי, כאשר דיבר על היחס האחר אולי שיש היום כלפי מאיר וילנר מצד האנשים שהיו יריבים פוליטיים ואפילו אויבים פוליטיים שלו, נובע גם מהעובדה הזו.
האיש היה ענק ויש היום כל-כך הרבה גמדים מסביבנו. האיש הזה היה באמת מסור, האיש הזה היה באמת אידיאולוג. הוא היה באמת אדם רעיוני. הוא לא היה מוכן למכור אף אחד מרעיונותיו בשום מחיר. וזה בכלל לא משנה שיש לי ביקורת נוקבת מאוד על האידיאולוגיה שלו בשנים מסוימות, כמו שיש לי ביקורת עוד יותר נוקבת על דרכי האידיאולוגית בעצמי בשנים שבהן עוד קיבלתי חינוך בן-גוריוניסטי ולא הבנתי מימיני ומשמאלי.
אבל באופן בסיסי, כפי שאמר עוזי, האדם היה אינטרנציונליסט אמיתי והדבר הזה נבע ממניעים אידיאולוגיים והיו לזה גם הנמקות אידיאולוגיות. זה לא היה דבר רגשי, זה היה דבר עמוק מאוד מבחינה פילוסופית, מבחינה אידיאולוגית, מבחינה פוליטית ומבחינה אישית – כל הדברים האלה היו מלוכדים יחד בדמותו של אדם אחד.
ואני חושב שמעבר לזה חשוב מאוד לציין את הדבר שאותי כל-כך הרשים. בזמנו אני כתבתי על כך מאמר ענק של ארבעה עמודים בעיתון הירושלמי "קול העיר", שהודפס בכל רשת שוקן. אני מתכוון ליום ההיסטורי בחייו של מאיר וילנר, בחייה של המפלגה הקומוניסטית, בחייה של חד"ש ובחיים של כלל השמאל הישראלי. זה היה ב- 8 ביוני 1982, כאשר חד"ש והמפלגה הקומוניסטית, בהשראת מאיר וילנר ובראשות מאיר וילנר, הגישו את הצעת האי-אמון המפורסמת נגד הפלישה של אריאל שרון ללבנון. ואז, ברגעים כאלה, אפשר לספור ראשים – הלנו אתה או לצרינו?
יש אנשים שמצביעים בעד, כל מיני גד יעקובים למיניהם ושאר אנשי מפא"י, שעכשיו הם כותבים מאמרים איך הם התנגדו למלחמה מיומה הראשון, שזה הכל שקר אחד גדול. יש אנשים שנמנעים, ואני מודה שאין לי כבוד לנמנעים. ויש אנשים שאומרים – לא, המלחמה היא פשע כלפי העם הלבנוני, כלפי העם הפלסטיני וכלפי העם הישראלי ועתידו של העם הישראלי. ואפילו שהיו רק שלושה קולות באותו יום שתמכו בהצעת האי-אמון של חד"ש, את הדבר הזה אי אפשר לשכוח מבחינה פוליטית. זה היה ציון דרך בדרכו של השמאל. היחס המשפיל והמבזה מצד חברי כנסת אחרים זה תעודת כבוד. יש סיפור יהודי קלאסי על שמלת השבת של חנה'לה שהתמלאה כולה בכוכבים של זהב. היריקות שהציבור היהודי השוביניסטי ירק על מאיר וילנר זה הכל כוכבים של זהב, שייזכרו לתמיד בלבם של כולנו.