דברי הספד מאת דורון וילנר

להלן דבריו של דורון וילנר בהלוויתו של מאיר וילנר שהתקיימה ב- 8.6.2003 בבית העלמין ירקון.

איך מתחילים הספד על אבא .

אבא שהוא האבא שלך, שאתה זוכר את ריח גופו בעת החיבוק. החיבוק לפני ההליכה אל בית הספר או עם חזרה בלילה מאספה או כינוס או ישיבה או נסיעה.

אבא שהוא שלך, ושל המשפחה, ושל אמא ומיכה ותמיד גם של המפלגה, של החברים. חברים שהם גם רעים גם ידידים, גם משפחה מורחבת, וקודם כל חברים לרעיון ולדרך.

המשפחה של אמא אימצה אותך בחום ובהערכה. ממשפחתך שלך כמעט ולא נותר איש. כולם הושמדו על ידי הנאצים. רק כשהפכתי בעצמי לאבא תפסתי את גודל החלל והאובדן. כששוטטנו ברחובות וילנה ובמשך ימים שלמים לא הפסקת לספר, התחברתי  לעולם ממנו באת, שאותו לא הכרתי ושתקופה ארוכה, כמו רבים מצברינו המתוקים, גם לא רציתי להכיר.

חוש הצדק שלך היה מפותח עוד מילדות. מאבא שלך  דרשת  לשלם יותר לאיכרים הפולנים העניים. ואף הוספת חטא על פשע כאשר  דיברת על כך גם עם האיכרים עצמם. דרשת זאת, גם כשידעת שאבא מתקשה לפרנס את משפחתך שלך. על המאבק המעמדי הראשון הזה זכית בפעם הראשונה והיחידה למכות מאבא. אבא שככל הנראה העביר לך דרכם את התסכול והקושי של מלחמת הקיום.

מגיל צעיר ניסית לבנות עולם טוב יותר

מגיל צעיר ניסית לבנות עולם טוב יותר וצודק יותר, על פי תפיסתך.

באת לפלסטינה ללמוד באוניברסיטה על הר הצופים. אבל בעצם גם באת  כדי לבדוק אולי בכל זאת האם היישום הציוני תואם את האידיאלים אליהם שאפת ב"שומר הצעיר".

המציאות בה נתקלת הובילה אותך מהר מאד אל שורות המפלגה הקומוניסטית במחתרת.

שם הפכת מבר קובנר למאיר וילנר.

בתוך סביבה עוינת ומתנכרת הקמתם אתה ואמא קן חם ותומך בו ניתן היה להיות סתם ילד, עם בעיות של ילדים וגם  בן משפחה שהייתה חלק מקבוצה מופלאה  רחבה יותר שפעלה, נשמה וחיה על פי כללים אחרים מסביבתה:

ערכים של שוויון ועזרה הדדית, של כבוד לאדם באשר הוא אדם, של הערכה לעובד ויהיה משלח ידו אשר יהיה, של אחווה ושוויון בין כל בני האדם, אהבת העם והתרבות היהודית המתקדמת,  ומעל לכל  "אחווה יהודית ערבית". מן מטבע לשון שספק אם היא מובנת היום. משהו שחיינו ונשמנו אותו, ושהיה ביטוי מקומי למושג המופלא אינטרנציונליזם. אותה עשייה ותחושת הזדהות בין לאומית  עם האחים לדרך בכל קצוות תבל.

וכך גדלנו אל תוך המאבק. "מה קשה להיות קומוניסט אך מה טוב להיות קומוניסט" –  אמירה של אליושה שהייתה למוטו שליווה אותנו. משפחה לוחמת מחד ובו בזמן תומכת, אוהבת ומלוכדת. ללא פשרות וללא הנחות. לעתים תוך סיכון עצמי שלך וסיכון שלנו. מן אומץ לב אזרחי שכל כך נדיר במקומותינו.

פרופ' ליבוביץ'  הסביר שגיבורים בקרב היו ויהיו תמיד בכל הצבאות ולא משנה למען מה נלחמו. גבורה אזרחית היא מעלה אחרת, גבוהה ממנה ואתה ניחנת בה.

לא פשוט ולא קל היה להיות בן של מאיר וילנר. מגיל צעיר נאלצנו לחדד חושים שאצל בני גילנו לא היו קיימים. בהיפוך תפקידים נאלצנו מגיל צעיר להגן עליך פיזית. בו בזמן ראינו בך  דמות אב עם סמכות רוחנית עצומה.  תמיד שקט, תמיד רגוע ועם סבלנות להסביר וללמד.

שנים לא מעטות היית במקומות הראשונים במצעד האנשים השנואים במדינה.

היחס משתנה

לאחר אוסלו התחילו להשתנות פני הדברים. בטיולך האינסופיים ברחובות תל אביב אנשים ניגשו אליך. הפעם לא בקללות או טענות, אלא בהמון הערכה והכרת תודה. רבים מהם אמרו:

"בכל זאת צדקת" או "אף פעם לא הסכמתי לדעתך, אבל תמיד הערכתי אותך על הכנות שלך."

וכך נותרת יחיד ומיוחד, העתונאי ג'יימס רוזנטל מהג'רוזלם פוסט נהג לכנות אותך הבנימין של מגילת העצמאות, על היותך צעיר החותמים על המגילה. לאחר מותך התייתמה גם המגילה מחותמיה.

המדינה שקמה לא אימצה את המגילה כמסמך מחייב. ערכי השוויון והשאיפה לשלום נותרו ברמה ההצהרתית.

במחלקת השיקום,  יום  לפני מותך, קיבלת את המסר הפוליטי האחרון. אחד העובדים במחלקה השיקום, איש גדול ממדים, חובש כיפה ובעל נפש זכה,  ניגש אליך וקרא לך: "מאיר,  שרון אומר שצריך לגמור עם הכיבוש".  אתה כבר  לא יכולת לדבר. ענית בחיוך, בתנועות ידיים "הרי זה מה שאמרתי כל הזמן…."  ברור שאם יכולת לדבר היית מוסיף שאצל שרון קיים פער מסוים  בין הצהרה למימוש,  אך זו כבר היסטוריה אחרת. ועל כך נאמר – תם ולא נשלם.