אני יודע היטב שהנימה בה אני מדבר ברגע זה – ועוד בפני הקבר הפתוח של החבר מאיר וילנר – סותרת את המעמד של אבל עמוק. אך איני יכול להשתלט על היצר הפולמוסי ולא להתחיל בזה: ב- 5.6.2003 כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה במדינת ישראל גילו להפתעתם הכה מרובה כי מאיר וילנר, אחרון החותמים על מגילת העצמאות שהלך לעולמו, קם לתחיה, משמיע את דעתו בקול צלול ורועם, בועט לכל עבר, ודווקא הוא מבין כל הפוליטיקאים אומר את האמירה אשר לא אחר אלא ראש ממשלת ישראל הנוכחי הופך אותה לנחלת הכלל – אמנם באיחור של כמה עשרות שנים: "הברירה היחידה בפני עם ישראל היא שתי מדינות לשני העמים – הישראלי והפלסטיני". ויש עיתוי מושלם של הציטוט: כי הרי ה- 5 ביוני הוא אותו תאריך אומלל ומקולל. ביום זה התחילה מלחמת יוני 67', אותה מלחמה ארורה שבמרוצת הזמן נהייתה אמם של כל האסונות שפקדו את העם, המדינה והחברה.
החבר מאיר לא עסק בנבואות: מלאכתו המוצהרת הייתה לשמוע ולהקשיב, לראות ולהתבונן, לסנן ולהעריך עובדות ותופעות, כאשר השקפת עולמו המרקסיסטית-לנינית הובילה אותו למסקנות התואמות את המציאות. עזרו לו בכך גם יושרו האישי ואהבתו הבלתי-מתפשרת לאמת: דבריו ופעימות לבו פעלו בשילוב שלא הכיר סטנדרטים כפולים לאורך כל חייו הסוערים. הוא היה איש צנוע ושתקן, שהתרחק מהזרקורים. הוא שקל כל מילה לפני ששחרר אותה מפיו. מאיר סלד יותר מכל מהשקר, מהצביעות ומהדו-פרצופיות. לא פלא שחבריו למפלגה, התנועה הקומוניסטית העולמית והחברה בישראל הכירו אותו כאיש קשוח ובלתי מתפשר. כן, איש זה, שהיה בעל אופי רך ונעים הליכות, היה קשוח ובלתי מתפשר כשנקרא להגן על עמדותיו, על השקפותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות ועל מפלגתו הקומוניסטית, אשר במשך שנים ארוכות שטה נגד הזרם העכור של הלאומנות והכיבוש, נגד הניוון המוסרי והפוליטי, נגד השחתת המידות ונגד העמקת האפליה של האוכלוסיה הערבית.
במשך שנים רבות השכיל החבר מאיר וילנר לאחד את השורות, ליצור אחדות דעות במאבקים הקשים והבלתי-פוסקים. אולם הוא מעולם לא נרתע להיות גם במיעוט כאשר היה משוכנע שהוא צודק. זה לא סוד שהחבר מאיר וילנר נאבק עד עצם היום האחרון בחייו למרקסיזם-לניניזם שאינו "גמיש", שאינו מסתגל לרוחות קוניוקטורליות ואופורטוניסטיות.
בימים האלה, כאשר האנושות נוכחת לדעת שהגלובליזציה המפורסמת לא שינתה במאומה את אורך החיים של העם העובד, שהיא מסווה מכוער של שאיפת המונופולים והקונצרנים העולמיים להגדיל את הונם, לבלוע אחד את השני, ללחוץ עד העצם כדי לרושש חברות ועמים, החבר מאיר וילנר לא התפתה לקרוא לאימפריאליזם כוחות-על, לקפיטליזם משטר רכושני, ולסוציאליזם צדק חברתי בלבד. למילים הנכונות והמדויקות יש את הכוח ואת הדינמיקה שלהן.
אויבים, בורים וסתם תמהונים הדביקו לחבר מאיר וילנר את הכינוי הבזוי כביכול של מגן הערבים. ואכן אי-אפשר להכחיש: את כל חייו הקדיש החבר מאיר לאחווה יהודית-ערבית, וזאת לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן. הוא היה מגן הערבים כי מעולם לא הסיר מסדר היום הציבורי את המאבק נגד האפליה הגזענית של האוכלוסיה הערבית בישראל. מאבקו הבלתי-נלאה נגד הכיבוש, בעד שחרורו של העם הערבי הפלסטיני מהכיבוש ולמען הקמת מדינתו העצמאית בצד מדינת ישראל, האדירה את הקומוניסטים תחת מנהיגותו בארץ ובעולם כלוחמים העקביים והעקרוניים ביותר בקרב החברה הישראלית. בימים אלה, באופן פרדוקסלי, מותו של החבר מאיר הזכיר לעם בישראל את צדקת פועלו להנחלת הפתרון היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במובן זה כולנו ערבים. יהי זכרו ברוך.