את החבר מאיר וילנר הכרתי בירושלים ב- 1942. הגעתי אז לירושלים כאחראי על הפעילות האיגוד מקצועית במזכירות בנק"י, כדי לדון עם החבר מאיר על התביעה לחקיקת חוק להגנת הנוער העובד והלומד ועל הדרך לפעולה בקרב הנוער העובד בירושלים. אני זוכר עד היום את השיחה הזאת, כיצד מאיר דיבר בשקט ובביטחון, ובצורה כל-כך משכנעת.
כשמדברים על החבר מאיר אפשר לדבר על הרבה שטחים שאותם הוא הקיף, הן בתחום התיאורטי, הן בתחום הפוליטי והן בתחום הארגוני. היום אני רוצה להסתפק בדבר אחד ולדבר על מאיר האינטרנציונליסט. מאיר אשר דגלו היה האחווה והשיתוף הישראלי-פלסטיני כאן בארץ הזאת.
בשנות ה- 40 היו הרבה מחוסרי עבודה. אלפי פועלים יהודים וערבים עבדו בצבא הרבה שעות ביום תמורת שכר עלוב. התחילה תסיסה בקרב הפועלים. עלתה דרישה לקיים שביתה ואפילו השפיעו על ההסתדרות שהיא תתייצב לצד השביתה של הפועלים בתביעה להעלאת שכר, לשיפור התנאים ולקיצור יום העבודה. אני זוכר שישבנו במפלגה ודנו מה לעשות. באותה ישיבה אמר החבר מאיר וילנר שאנחנו צריכים לעשות הכל למען כך שהשביתה תהיה שביתה יהודית-ערבית משותפת.
הייתה לנו בעיה עם קונגרס הפועלים הפלסטיני, ששלל את ההשתתפות בשביתה בנימוק שההסתדרות היא גזענית, כיוון שהיא בפירוש מוגדרת כ"הסתדרות הפועלים העבריים", ומסרבת לקבל פועלים ערבים. החבר מאיר ניסה לשכנע אותם להשתתף בשביתה, אך הם עמדו על דעתם, והשביתה התקיימה ללא השתתפות הפועלים הערבים. ומעניין שכעבור שנים, כאשר הייתה לנו ישיבה משותפת של לשכת מק"י עם הנהגת המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, דווקא המזכ"ל שלהם, בשיר ברגותי, העלה תוך כדי שיחה את הנושא, ואמר שהעמדה ששללה את השביתה הייתה עמדה שגויה. הוא אמר כי אפשר היה אפילו להניף במהלכה סיסמאות נגד העמדה הגזענית של ההסתדרות ובעד אחדות יהודית-ערבית, אבל בשביתה היה צריך להשתתף. גם החברים האחרים שהיו בישיבה הזאת הסכימו לאותה עמדה, וקבעו שהגישה של החבר מאיר וילנר הייתה גישה עקרונית נכונה.
החיים של מאיר היו שזורים במאבקים ובפעולות שחלקן היו מסוכנות. אני רוצה לציין במיוחד את עמידתו בהנהגת המפלגה וכנציגה בכנסת בתקופות הקשות של המלחמות השונות, החל ב- 1956, כאשר יחד עם החבר תופיק טובי, חשף את הטבח בכפר קאסם, שבוצע ערב פרוץ המלחמה. ואחר כך ב- 1967, כאשר יחד עם תופיק טובי הם הצביעו נגד המלחמה, ולא נרתעו משום קללות, צעקות ועלילות. מאיר היה אמיץ וחזק, ולא נרתע משום דבר, כולל מניסיון ההתנקשות בחייו, שבוצע ב- 1967 בגלל התנגדותו למלחמה.
כאשר החבר מאיר חלה לאחרונה, ביקרתי אותו בבית החולים ביחד עם מטי. היה קשה כבר לדבר אתו, אבל כשסיפרתי לו שהנה הולכת ומוקמת מסגרת משותפת ישראלית-פלסטינית למען השלום, שהיא למעשה ביוזמת מפלגת העם הפלסטיני ומפלגתנו, עלה חיוך קל על שפתיו והוא לחץ את ידי. הייתה זו הפגישה האחרונה שלי עם מאיר וילנר. היו לי הרבה פגישות והרבה שיחות אתו. תמיד מתוך רצון להבנה. אנחנו גם למדנו משגיאות וליקויים – היו לנו כאלה – ולמדנו מהם באומץ ובגבורה.
אם נדבר על הבעיות העיקריות שלנו – הכיבוש, השלום והבעיות הכלכליות – לא היו לנו חילוקי דעות. אבל היו חילוקי דעות ביחס למה שקרה בברה"מ ובמחנה הסוציאליסטי. אבל לשנינו היה ברור, שהאמת היא לא מה שאמר שמעון פרס בכנסת (בדיון לציון 30 יום למותו של מאיר וילנר) שהציונות ניצחה ושהקומוניזם נכשל, אלא להפך. אנו רואים היום את הציונות בכל כיעורה. אנו רואים את ההפגנות שמתקיימות בעולם למען לחם, למען שלום, אשר מתקיימות גם פה על-ידי ארגונים שונים. עקרונית התורה המרקסיסטית-לנינית היא הצודקת ועל בסיסה יקום הסוציאליזם.
אני רוצה לומר לאחר מותו של מאיר, כשאני רוצה לסכם לעצמי מה היה, עלי לומר באופן ברור: ראיתי הרבה מזכ"לים במפלגה, החל ממוסא – רדוואן אלחילו, שעוד בשנות ה-30 היה מזכ"ל וכן הלאה. אך כזה כמו מאיר וילנר, בכזה ביטחון, בגישה עקרונית, במסירות למפלגה, בהבנה, בשותפות לדבר אל החברים, כזה מזכ"ל לא היה. מאיר וילנר עבורנו הוא מנהיג. הוא נשאר כזה. הוא קומוניסט אשר כל התכונות של קומוניסט יש בו: של אמת, של התמדה, של עקרונות, של גישה צודקת ושל יחס יפה לחברים, של סובלנות לחבר – כל אותן התכונות היו אצל מאיר. ולכן אנחנו רואים בו כ"הקומוניסט", וכך יש לראות אותו, ולא אחרת. אני מציע להנהגת מק"י שבסניפים ילמדו את מאיר וילנר בעברית ובערבית. זה רק יכול לשווק את עצמנו, לאחד יותר את השורות ולפעול נכון, כפי שהלך וכפי שציווה לנו מאיר וילנר.