ביוגרפיה
דברים לזכרו
כתבו עליו
ספר אורחים
צור קשר

יום האדמה הראשון

יום האדמה הראשון – 30.3.1976

במלאות 20 שנה ליום האדמה הראשון כתב מאיר וילנר מאמר המספר על האירועים שהוליכו להכרזה על יום האדמה ב- 30.3.1976, ועל חשיבותו של יום זה כנקודת מפנה בתולדות מאבקיה של האוכלוסיה הערבית בישראל. המאמר פורסם במקור ב"ערכים" (2/96) -(הביטאון הרעיוני של מק"י, שנסגר בסוף שנת 1996).

יום האדמה נהיה למאורע היסטורי, המסמל את המדיניות של כל ממשלות ישראל, ללא יוצא מן הכלל, כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל וכלפי העם הפלסטיני בכללו, המושתתת על האידיאולוגיה הציונית המסורתית, שעקרונה – מקסימום טריטוריה עם מינימום ערבים. מדיניות "כיבוש הקרקע" ונישול הפלחים והתושבים הפלסטינים מאדמתם, שהייתה נהוגה על-ידי כל התנועה הציונית לפני הקמתה של מדינת ישראל, נמשכה גם אחרי הקמתה ונמשכת בצורות שונות עד היום, הן בתוך ישראל והן בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

נכונות למאבק

בתחילת 1976 החליטה ממשלת ישראל על "מבצע" חדש של גזילת קרקעות בקנה מידה גדול מאוד, במיוחד בגליל, כצעד רב-ממדים נוסף בתהליך ''ייהוד הגליל". הזעם בקרב האוכלוסיה הערבית היה עצום. לפני הפקעות אלו היו אנשים שהשלו את עצמם, כי לאחר שממשלות ישראל כבר הפקיעו את רוב האדמות של האוכלוסיה הערבית בישראל, לא תונחת מהלומה כה כבדה נוספת.

יש לציין, כי גם חוגים ואישים דמוקרטיים יהודיים מחו נמרצות נגד גזל הקרקעות החדש. אך כמפלגה פוליטית רק המפלגה הקומוניסטית הישראלית היהודית-ערבית התנגדה לגזל האדמות החדש, והתייצבה בכל כוחה למאבק.

בקרב האוכלוסיה הערבית הועלתה ההצעה לערוך שביתה כללית במחאה נגד ההפקעות החדשות. התנהלו ויכוחים בכל עיר וכפר, בכל החוגים. מוויכוחים אלה התברר כי הרוב המכריע של האוכלוסיה הערבית היה מוכן להיאבק, למרות כל הקשיים והאיומים של הממשלה.

יש לזכור, שמדובר בתקופה של שנים ספורות לאחר מלחמת 1973 וכמו-כן בתקופה שבה הושגו הישגים גדולים במאבקיהם של עמים לשחרור לאומי ברחבי העולם (וייטנאם, אנגולה וייתר הקולוניות הפורטוגליות לשעבר ועוד). באותה תקופה הגיע האנטי-קומוניזם של השלטון בישראל לשיאים חדשים, והשתלב במדיניות לאומנית אנטי-ערבית קיצונית ביותר.

הפקעות עד וב- 1976

בשנת 1945 היו בשטחים המהווים כיום את מדינת ישראל 368 כפרים ערביים, שבבעלותם היו 4,310,536 דונם אדמה. אחרי קום המדינה נותרו רק 88 כפרים, ששטח אדמותיהם היה 1,236,000 דונם. ("בחקלאות הישראלית", מאת חיים הלפרין). הנתונים אינם כוללים את הנגב.

אחרי 1948 השתלטה הממשלה על שטחים גדולים מאוד מהאדמות האלו. בשנת 1963 נותרו בידי האוכלוסיה הערבית בישראל רק 799,139 דונם, מהן אדמות הראויות לחקלאות 385,993 דונם. (על-פי סקר משרד החקלאות על הכפר הערבי, 1963). מאז 1963 נמשכה "רכישת" והפקעת האדמות הערביות בגליל ובנגב. המטרה - ''ייהוד הגליל והנגב". כבר עד 1976 נושלו אזרחי ישראל הערביים מיותר ממחצית אדמותיהם בגליל ובמשולש. הגזל בוצע באמצעות חוקים מיוחדים ובשימוש בתקנות לשעת חירום מתקופת המנדט הבריטי.

הצעת התכנית "לפיתוח הגליל" שפורסמה בירחון משרד החקלאות (אוקטובר, 1975) לא הסתירה כלל את המטרה הלאומנית של תכנית "פיתוח הגליל": "בעיה מיוחדת של הגליל הינה מיעוט האוכלוסיה היהודית לעומת הלא-יהודית. בשנת1973 היו בגליל 147,000 לא יהודים ו- 62,000 יהודים... יש לשנות את המצב הקיים בתחום היחס הדמוגרפי בין האוכלוסיה היהודית והלא-יהודית, על-ידי ביצוע תכנית ארוכת-טווח...".

תכנית ההפקעה החדשה ב- 1976 בגליל כללה 20,000 דונם. נוסף להפקעות החדשות בגליל, תכננה הממשלה לגזול יותר ממיליון וחצי דונם מהאוכלוסיה הערבית הבדואית בנגב, וכן הפקעות נוספות במשולש. אף-על-פי שהאוכלוסיה הערבית גדלה באופן טבעי במשך השנים המשיכו ממשלות ישראל להפקיע את אדמותיה, ונוצר מצב בלתי-נסבל של חוסר קרקע לבניה, ושל פיצוץ האוכלוסיה בערים ובכפרים הערביים. האוכלוסיה הערבית חשה בסכנה שעמדה לפניה, והייתה מוכנה להיאבק נגד המשך הנישול והפקעות האדמות.

הוועד הארצי להגנה על האדמות קיבל החלטה לארגן שביתה כללית ב- 30.3, ולקיים הפגנה המונית מול הכנסת באותו יום (ההחלטה השניה בוטלה אחר-כך). בתחילה הסכים לשביתה גם ועד ראשי המועצות. מספר ראשי מועצות, ששירתו את מדיניות השלטון, התנגדו לשביתה מהתחלה, אך רוב ראשי המועצות הערביות תמכו בתחילה בקיומה.

בתגובה פתחה הממשלה במסע של שידולים, לחצים ואיומים על המועצות המקומיות הערביות ועל אישי ציבור ערביים.

האיומים השפיעו על מספר ראשי מועצות, והביאו לכך שכעבור זמן מה התייצבו רוב ראשי המועצות המקומיות הערביות נגד קיום השביתה. בהמשך המאבק התברר, כי ההסתה והאיומים, שהרתיעו לא מעט מראשי המועצות, לא הצליחו לשתק את מאבקם של ההמונים הערביים נגד גזל האדמות החדש.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מילאה תפקיד מפתח הן ביוזמת השביתה וארגונה והן בהדיפת מסע האיומים וההסתה נגד קיומה. בני העם הערבי הפלסטיני בישראל הכירו מניסיונם העצמי את הקומוניסטים במשך כל השנים ורחשו להם אמון כמגינים כנים, עקביים ואמיצים על האוכלוסיה הערבית מפני נישול, אפליה ודיכוי, כמגינים על האינטרסים האמיתיים של שני העמים,היהודי והערבי, בארץ.

איומים

כדי למנוע את השביתה פתחה, כאמור, הממשלה במסע איומים על האוכלוסיה הערבית בישראל ובהסתה מתלהמת נגד המפלגה הקומוניסטית. במסע האיומים "הצטיינה" מפלגת העבודה, שהייתה המפלגה השלטת בישראל עד 1977. "הפורום המוביל" של מפלגת העבודה קיים דיון מיוחד בעניין השביתה הכללית של האוכלוסיה הערבית, שנועדה ל- 30 במארס.

עיתון "הארץ" (21.3) דיווח על ישיבה זו: "לפי הסיכומים שנתקבלו בישיבה, יוכנס כח משטרתי מוגבר לנצרת כדי להגיב בחומרה רבה על כל התארגנות בעיר. הוחלט לנקוט צעדים דרסטיים נגד השביתה וההפגנות האפשריות בכל מקום."

באותו יום פורסם, כי מועצת פועלי חיפה קיבלה החלטה, שאם פועלי הבניין הערביים ישבתו ב- 30.3 השביתה תוגדר כ"פראית",ו"שום הגנה לא תינתן לפועלים אם המעסיקים ינקטו צעדים נגד השובתים."

החבר יהושע אירגה (שיקה), ראש הסיעה הקומוניסטית בהסתדרות, שלח מחאה חריפה נגד ההחלטה המחפירה. הקנוניה בין הנהגת ההסתדרות והמעבידים נמשכה גם במקומות אחרים, שבהם היו מועסקים פועלים ערבים.

כל זאת נעשה, למרות הפניה ששיגרו (ב- 19.3) נציגי הוועד הארצי להגנת האדמות ונציגי הוועד הארצי של ראשי המועצות הערביות לעיתונים, לארגונים, ולאישים יהודים דמוקרטים, בה נאמר בין הייתר:

"אנו מאמינים כי האינטרס האמיתי של מדינת ישראל על כל תושביה, היהודים והערבים, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ההפקעות ונישול האזרחים הערביים מאדמותיהם. שארית האדמות שנותרו בידי התושבים הערביים אין בהן כדי לספק את הצרכים האלמנטריים למחיה, כגון הקמת מבנים, שטחים לשימוש ציבורי ואפילו לא לבתי קברות, שלא לדבר על שטחים לחקלאות כמקום פרנסה לעובדי האדמה."

כאמור, חוגים ואישים דמוקרטיים יהודיים הביעו סולידריות עם המאבק נגד ההפקעות החדשות של אדמות ערביות, אך אף מפלגה ציונית לא תמכה במאבק.

ב- 20.3 פירסם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית החלטה מיוחדת, שבה קרא לאוכלוסיה הערבית בישראל לפעול להצלחת השביתה, ולכוחות הדמוקרטיים היהודיים להביע סולידריות עמה. הלשכה הפוליטית של המפלגה מילאה תפקיד מפתח בהכנת השביתה ובמאבקים שהיו לפני ואחרי קיומה.

ב- 25.3 התקיימה בשפרעם אסיפה של ראשי המועצות המקומיות הערביות. התנהל בה ויכוח חריף וסוער. חלק מראשי המועצות דרש לקבל החלטה על ביטול השביתה. חלק התנגד בתוקף לביטולה, ואמר שהסמכות היחידה לביטול כזה היא בידי המוסד שהכריז על השביתה - הוועד הארצי להגנת האדמות.

החבר תופיק זיאד, ראש עיריית נצרת, עמד בראש המתנגדים לביטול השביתה. כמו-כן צידדו בדעה זו חנא מויס (ראמה), מוחמד מחאמיד (אום אל-פחם), יונס נסאר (טורעאן), מחמוד נעאמנה (עראבה), אסעד יוסף כנאנה (יפיע), חסן מחמוד ח'וטבא (רינה), מוחמד זיידאן (כפר מנדא), אמין עסאקלה (מר'אר), אחמד מסאלחה (דבוריה), וג'מאל טראבה (סכנין), שמילא תפקיד חשוב במיוחד במאבק ובארגון יום האדמה.

ב- 27.3 התקיימה פגישה של ראש הממשלה, יצחק רבין, שר הבטחון, שמעון פרס, ושר המשטרה, שלמה הלל, יחד עם מנגנוני הביטחון החשאיים, והם החליטו שהצבא, משמר הגבול והמשטרה יפעלו יחד נגד השביתה, לרבות בשימוש בנשק חם! ב-30.3 הם ביצעו את זממם. ששה תושבים ערביים נהרגו, ורבים נפצעו במסגרת פוגרום מתוכנן זה, שנועד "ללמד לקח" ש"הערבים יראו וייראו". ששת ההרוגים היו: ח'יר מוחמד יאסין מעראבה, רג'א חסין אבו-ריא, ח'דר עבד ח'לאילה וח'דיג'ה שואהנה מסכנין, מוחמד יוסף טאהא מכפר קנא וראפת זוהיירי מנור-שמס, שנורה בטייבה.

מסע ההסתה בעיתונות

ההסתה נגד השביתה ולאחריה כוונה רובה ככולה נגד המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

ב"מעריב"(3.3) נכתב בין הייתר:

"פעילים לאומניים קיצוניים, מרביתם קומוניסטים, הרואים בהפקעות אמצעי לניגוח הממשלה ולעשיית הון פוליטי למפלגתם...".

''ידיעות אחרונות" כתב באותו יום (3.3) כי בשביתה הכללית רוצים "לחבל בהשתלבותם של ערביי ישראל בחיי מדינת ישראל."

ב"דבר"(26.3) נכתב כי ''הסיבה להכרזת השביתה הייתה כולה בהסתה פוליטית של רק"ח, ולא הייתה לה כל אחיזה במציאות."

במאמר מערכת (9.3) שאל ''ידיעות אחרונות": "מי הם מתכנניה של החינגה הזאת המיועדת ל- 30.3?". הוא השיב: "סוכני ברה"מ, כמובן, שהחליטו להצית את הלהבה באזורנו לאחר התפנותם מכיבוש אנגולה. לכן רואים אנו בשורותיהם הראשונות פה את רק"ח, שמכל ארצות המזה"ת ישראל הינה היחידה המעניקה להם חופש הסתה גמור, המנוצל על-ידי הקומוניסט זיאד במרץ".

"מעריב" (10.3) תיאר את האיומים של השלטונות: "מעצבי דעת הקהל ברחוב הערבי התבקשו לבל ילכו שולל אחרי ההסתה של רק"ח... הוסבר לנכבדים הערבים כי אל להם לצפות ליחס שונה מזה המופגן כלפי ערביי הגדה אם ייסחפו

וינקטו בצעדים קיצוניים."

ביום השביתה עצמו יצאו העיתונים בהסתה פרועה מאיימת נוספת. בעיתון ''הארץ" (30.3) נכתב בין היתר: "אנשי רק"ח ועוזריהם הלאומנים הקיצוניים, המשיכו בהסתה פרועה, שלוחת רסן, למען השביתה הכללית."

ו"ידיעות אחרונות" (30.3) מסר על קבוצה אשר "סולדת משקט ויוצאת מכליה כדי להעלות ערבים על הבריקדות באיומים, בשקרים, ובהפחת היצרים השפלים ביותר של האדם. והקבוצה היא של רק"ח." והעיתון ממשיך : הפעם אלה "לא סתם מאורעות נוסח 1936... הפעם זהו ניסיון למרד ממש, כשהיוזמת שלו היא מוסקבה...".

ו"מעריב" באותו יום, אחרי שהסית כיתר העיתונים, הוסיף: "רק"ח מאורגנת להפליא, היא פרסה את רשתות ההסתה שלה בכפרים באופן מושלם, ועשתה מלאכתה נאמנה - בשקט ובעקביות... עתה רבים נוהים אחריה."

ערב השביתה (29.3) פירסם יהודה הראל ב"הארץ" מאמר, בו כתב שהמפלגה הקומוניסטית היא בעד... חיסול מדינת ישראל. בזמן השביתה ולאחריה נשמעו פעמים רבות קריאות להוצאת המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק. הראשון שדרש זאת היה אמנון לין מהליכוד, וכן תבע זאת... ג'אבר מועדי, סגן שר החקלאות.

הסתה מיוחדת התנהלה נגד החבר תופיק זיאד, ראש העיר החדש של נצרת. העיתונות העלילה עליו בין היתר, כאילו אמר בכנסת שיש "לרגום את הכנסת באבנים". תופיק זיאד מסר הודעה לעיתונות, שבה הכחיש את העלילה והוקיע את המסיתים.

הממשלה לא הסתפקה במסע האיומים וההסתה. כבר ערב השביתה (29.3) החליטו השלטונות על ביצוע מבצע ברוטלי של הרגע האחרון: כוחות צבא ומשמר הגבול נכנסו לכפר עראבה ופתחו בפעולות התגרות, תוך כדי שהם מכים באלות תושבים שלווים, שהיו אותה שעה ברחובות. כאשר התושבים התגוננו, פתחו יחידות הצבא ומשמר הגבול ביריות ובהשלכת גאז מדמיע לתוך הקהל. אחד הצעירים שנפגע באירועים אלו היה הקרבן הראשון של יום האדמה. עשרות

תושבים נפצעו ורבים נעצרו.

לאחר מכן עברו יחידות הצבא ומג"ב לדיר-חנא, ומשם לסכנין. בכפרים אלה הם חזרו על אותו מבצע מתוכנן מראש. היכו תושבים שהיו ברחובות, וכאשר אלה התגוננו פתחו עליהם אש. תושבים רבים, ביניהם נשים ונערים, נפצעו. כמו-כן בוצעו מעצרים המוניים בשלושת הכפרים.

בנצרת התנהלה השביתה הכללית בסדר מופתי, למרות שכוחות צבא ומג"ב סגרו את העיר מכל העברים. אנשי משמר הגבול התגרו בשעות אחר הצהרים בתלמידים שובתים. הם היכו ובעטו באנשים, ורבים נעצרו. כוחות הביטחון ואנשי

משמר הגבול המתפרעים ביצעו התקפה מיוחדת על ביתו של ראש העיר וחבר הכנסת תופיק זיאד. הם הקיפו את הבית בצעקות היסטריות: "איפה תופיק זיאד!" ו"נהרוג את תופיק זיאד!". הם התפרצו לביתו, היכו ופצעו את אמו הקשישה, והתקיפו את רעייתו נאילה, ואת בתו בת ה-9.

התפרעויות "כוחות הביטחון" היו גם ביישובים ערביים אחרים.

יש להדגיש במיוחד שהן לפני ''יום האדמה" והן ביום האדמה עצמו - בכל מקום שבו לא התערבו כוחות הצבא והמשטרה- הכל התפתח בצורה מאורגנת, בסדר מופתי ובשקט.

יש לציין כי השלטונות נהגו בברוטליות גם כלפי כוחות דמוקרטיים יהודיים, וכך, למשל, הותקף והוכה על-ידי שוטרים עורך-דין אברהם מלמד, חבר הוועה"מ של מק"י, שהואשם אחר-כך ב...תקיפת שוטרים. הדבר קרה כאשר הגיע כעו"ד כדי לטפל בעניינם של חלק מעצורי האירועים.

פעולות סולידריות

באותו ערב של ה- 30.3 התקיימה בת"א ברחוב דיזנגוף, בקריאת מק"י ובנק"י, הפגנת מחאה וסולידריות בה השתתפו גם סטודנטים דמוקרטים.

בכנסת הגישה סיעת מק"י הצעת אי-אמון בממשלה. הדיון התקיים כבר למחרת יום האדמה, ב- 31 במארס, והיה זה אחד הימים הסוערים ביותר בתולדות הכנסת.

סטודנטים בירושלים ערכו שביתת שבת מול משרדי הממשלה לסולידריות עם שביתת האוכלוסיה הערבית ובמחאה על מעשי השלטונות. הם הוכו קשות בידי אנשי שב"כ ומשטרה, שביצעו גם מעצרים.

הסולידריות עם השביתה התפשטה לגדה המערבית הכבושה. הושבת בה המסחר ושבתו גם התלמידים. השלטונות הטילו עוצר, והופעל לחץ עצום. שוטרים הלכו מבית לבית, הוציאו את הסוחרים ופתחו בכוח חנויות. בירדן ובארצות ערביות אחרות נערכו הפגנות הזדהות עם מאבקה של האוכלוסיה הערבית בישראל.

מק"י והשביתה

השביתה הכללית של האוכלוסיה הערבית בישראל ב- 1976, בתגובה להחלטת הממשלה להפקיע שטחי קרקע גדולים נוספים מידי האוכלוסיה הערבית, הייתה אירוע היסטורי לא רק מבחינת האוכלוסיה הערבית בישראל והעם הערבי הפלסטיני בכללותו, אלא גם בתולדות המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

בוועד להגנת האדמות, שהחליט לראשונה בתולדות האוכלוסיה הערבית בישראל על קיום שביתה כללית, הייתה השפעה גדולה לנציגי המפלגה הקומוניסטית. בתחילה, כפי שציינתי קודם, גם ועד ראשי המועצות המקומיות הערביות תמך בשביתה, אך האיומים, הלחץ, הפיתויים ומסע ההפחדה מצד השלטונות, הביאו, כאמור, לכך שרוב ראשי המועצות הערביות הופיעו נגד קיום השביתה.

במצב דברים זה התכנסו בדחיפות בחיפה ביום ו', ,26.3 הפעילים הבכירים של המפלגה הקומוניסטית בקרב האוכלוסיה הערבית ובוועד להגנת האדמות. אני השתתפתי בפגישה כמזכ"ל המפלגה. הפגישה התקיימה בביתו של החבר הצייר עבד עאבדי.

בפגישה מכרעת זו, שנערכה ימים ספורים לפני קיום השביתה, התקיים דיון, תוך הרגשת אחריות גדולה ביותר. כל המשתתפים הבינו, כי בהחלטתנו היה תלוי הדבר - האם השביתה תתקיים או לא. ואם תתקיים, האם תצליח או תיכשל? ידענו שבכל מקרה האחריות תיפול עלינו.

היה מוסכם על כולנו כי מבחינת הנושא אין כל ספק ששביתה כללית היא מחויבת המציאות ושצריך לגייס להצלחתה את כל האוכלוסיה הערבית ואת כל החוגים והאנשים הדמוקרטיים בציבור היהודי. אך השאלה הייתה האם לקיימה בנסיבות שנוצרו. בדיון שמענו הערכות ודעות על האווירה בקרב הציבור הערבי בישראל, וכיצד ינהגו בשכבות אוכלוסיה שונות. למשתתפי הפגישה חשוב היה לדעת מה הן ההערכות של חברינו במקומות. חשובה במיוחד הייתה הערכתו של החבר תופיק זיאד, וזאת הייתה חד-משמעית: השביתה חייבת להתקיים, והיא תצליח. ראשי המועצות המתנגדים לקיומה, העריך זיאד, אינם מבטאים את הלכי הרוח האמיתיים של האוכלוסיה, המזועזעת מן ההסתערות החדשה של הממשלה על שארית האדמות של האוכלוסיה הערבית וממכלול מדיניות האפליה והדיכוי הלאומי.

בדיון הובעו דעות שונות. היו כאלה שלא הביעו דעה. רוב החברים שדיברו תמכו בקיום השביתה. כמזכ"ל היה עלי לסכם את הדיון. הייתה זאת אחת המטלות האחראיות ביותר בחיי הפוליטיים. אני הייתי משוכנע כי יש לקיים את השביתה, וכי היא תנחל הצלחה. לכן, בסיכומי תמכתי בהחלטיות בקיום השביתה. הסיכום התקבל, ולאחריו לא היה דיון נוסף. החלטנו לפעול בכל המרץ להצלחת השביתה.

הפרקטיקה הוכיחה את נכונות הערכתה של המפלגה. השביתה הצליחה בגדול. הייתה זאת שביתה כללית במלוא מובן המילה. השתתפו בה כל שכבות האוכלוסיה הערבית. בסיור בכפרים ביום השביתה הופתעתי לראות, כי ראשי מועצות מקומיות שהתנגדו לקיום השביתה הצטרפו לשובתים. הם נוכחו לדעת שתושבי כפריהם, רובם ככולם, שובתים ואינם נרתעים מפני האיומים והלחצים.

אחד הלקחים מהשביתה הכללית היה שבקבלת החלטות בנושאים כאלה יש להביא בחשבון לפחות שני אלמנטים: הראשון - חשיבותו של הנושא עד לכדי שימוש באמצעי של שביתה כללית. השני - מידת הנכונות של הציבור לשבות ולהיאבק.

השביתה הכללית של 1976 נגד גזל הקרקעות נכנסה להיסטוריה כ- ''יום האדמה". כל שנה ב- 30.3 האוכלוסיה הערבית בישראל והכוחות הדמוקרטיים היהודיים, וכן בשטחים הפלסטיניים הכבושים ומחוצה להם, מציינים את יום האדמה כיום המאבק נגד הפקעת האדמות של העם הערבי הפלסטיני, נגד הכיבוש והדיכוי, נגד האפליה הלאומית של האוכלוסיה הערבית בישראל, בעד שוויון זכויות לאומי של המיעוט הפלסטיני בישראל, למען הזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, ולשלום צודק וכולל.

כל שנה, לקראת יום האדמה, מתקיימים דיונים כיצד לציין את יום האדמה באותה שנה. במשך 20 השנים שחלפו התקיימו שביתות כלליות נוספות ובהצלחה. אך ברוב השנים לא התקיימו שביתות כלליות, אלא השבתות של מיגזרים מסוימים כמו מועצות מקומיות, בתי-ספר ואחרים. בשנים אחרות צוין יום האדמה בהפגנות ובעצרות המוניות.

בשיקולים על דרכי המאבק בכל שנה הובאו בחשבון התנאים הקונקרטיים באותו הזמן, הבעיות המרכזיות העומדות על הפרק והנכונות של הציבור לשבות.

בהערכת יום האדמה ובאווירה הכללית ששררה באותה תקופה בישראל, שהייתה רוויה גזענות אנטי-ערבית פראית ממש, יש לציין את עצם העובדה של שלילת זכות השביתה של האוכלוסיה הערבית, של אזרחי ישראל הערבים. המשמעות של עמדה זו הייתה שזכות השביתה שמורה ליהודים בלבד. זו עמדה אנטי-דמוקרטית מסוכנת ביותר.

מאבקה של המפלגה הקומוניסטית ביום האדמה היה לכן חלק לא רק ממאבק האוכלוסיה הערבית, אלא גם מהמאבק הכולל להגנת הדמוקרטיה ולשמירת זכויות האדם בארץ.

תוצאות השביתה

לשביתה הכללית היו תוצאות משמעותיות ביותר.

ראשית,יום האדמה העלה את בעיית האוכלוסיה הערבית בישראל בעוצמה ללא-תקדים. השביתה הכללית הוכיחה, כי שום איומים ואף הפעלת כוח צבאי ומשטרתי אכזרי על-ידי השלטונות לא ירתיעו את האוכלוסיה הערבית מהמאבק נגד הפקעת הקרקעות ונגד האפליה הלאומית. אין ספק שללא שביתת יום האדמה, השלטונות היו מבצעים הפקעות נרחבות נוספות, ומטילים גזירות רבות אחרות על האוכלוסיה הערבית בישראל.

שנית, השביתה הכללית החלישה את הכוחות הריאקציוניים בקרב האוכלוסיה הערבית, את המשת"פים של אותם הימים, שפעלו נגד בני עמם הם.

שלישית, ביום השביתה הכללית ולאחריה הופגנה הסולידריות של הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, ובמרכזם הקומוניסטים, עם מאבקה הצודק של האוכלוסיה הערבית.

רביעית, המפלגה הקומוניסטית הישראלית היהודית-ערבית, הייתה המנוף, המדריך הפוליטי והמגייס הראשי לעצם קיום השביתה ולהצלחתה, כמובן במסגרת הוועד להגנת האדמות.

תרומה גדולה מיוחדת לשביתה תרמה חזית נצרת הדמוקרטית, בראשות החבר תופיק זיאד.

סיכום

המאבק על הנושא שהוביל ליום האדמה ועל הנושאים הקשורים אליו עדיין לא הסתיים. הוא יימשך כל עוד נמשכת המדיניות הגזענית של הפקעת אדמות ערביות בישראל - וכל עוד לא יושג שוויון זכויות מלא למיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל. כמו-כן יימשכו המאבקים עד שיושג הסדר שלום צודק, על בסיס של שתי מדינות לשני העמים. בכל מקרה ייוותר תמיד יום האדמה כאירוע היסטורי רב-חשיבות בתולדות העם הערבי הפלסטיני, בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה המפוארת של המפלגה הקומוניסטית בארץ.


גרסה להדפסה